לצורך מאמר זה (ולעתיד), המונח "קהילה מבוגרת" מתייחס לקבוצת הגיל של 65 עד 80 (ויותר), לאנשים אשר צברו 50 שנות ניסיון בעבודתם ובמקצועם ומוצאים עצמם, לא כל כך לפתע (אבל תמיד לא מוכנים), ללא עבודתם, ללא עיסוק במקצועם, ללא אחריות וללא המשהו הנוסף שכדאי להמשיך ולחיות עבורו. הפסד להם והפסד למדינה!
אין פה רק שאלה של כסף, אף שרמת-חייהם יורדת פלאים, אבל למה לפגוע בכבודם? מה? הניסיון הגדול שצברו עשרות שנים כבר לא שווה דבר? וחשבתם כמה כסף וזמן הושקעו באיגום הניסיון המקצועי אצל האזרחים הקשישים הללו...
לפני עשר שנים מוניתי עם עוד שלושה אנשים כדירקטור חיצוני בחברה ציבורית השולטת על קופות גמל. ארבעתנו היינו גם ועדת ההשקעות של החברה. בישיבה הראשונה הוצגנו בפני הצוות המקצועי בחברה (גיל ממוצע 35) - לכן התגובה של כמה מהם הייתה בסגנון של "מי צריך את מושב-הזקנים הזה?"
אגב, שכחתי לציין שארבעתנו עברנו את גיל הפנסיה...
התשובה של סמנכ"ל החברה לתוהים על גילנו המתקדם היתה: "ארבעה אנשים אלו מהווים יחד כ-180 שנה של ניסיון פיננסי במשק - הרבה יותר מאשר לכולכם יחד. תגידו תודה שהשגנו לכם אותם".
קשה לי להבין את אותן החברות השולחות לפנסיה את עובדיהן המנוסים ולא מתייחסות לכך כהפסד של ממש לחברה. אין הדבר אומר שלא צריך להוציאם לפנסיה, יש חוק וחייבים. אבל, ניתן לשמור לפחות על חלקם, כעל השקעה שהחברה אסור לה לאבד. ניתן להעסיקם כיועצים גם בשכר סמלי (תאמינו לי, הם יעריכו זאת...).
אני מכיר חברה שמדי שבועיים, ביום שישי, מזמינה את הפנסיונרים הבכירים שלה לישיבה עם ארוחת בוקר. בישיבה מועלות בפני המוזמנים תוכניות ובעיות כדי שה"לשעברים" הללו יעירו על כך ויציעו הצעותיהם. תרומתם, על-פי המנכ"ל, לא תסולא בפז, עד שהחברה החליטה לשלם להם 300 שקל לפגישה (בזול...).
אני לא מבין מדוע שחברה בשטח טכנולוגי מסוים לא תגייס כיועצים, פנסיונרים מאותו תחום עיסוק. ברור ומובן כי יש מה ללמוד מהם והם רוצים להיות פעילים חוץ מלהשתתף בחוגים במתנ"ס...
יותר מכך, אינני מבין מדוע שגורמים בשירות התעסוקה, בארגוני מסחר, כספים ותעשיה, לא יקימו יחידות לאיתורם של אנשים מתאימים מהאוכלוסייה הבוגרת שאין לוותר בקלות על ניסיונם.