בשבוע שבו חל י"ט כסלו שחוגגים לזכר שחרורו מן המאסר של כ"ק אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, נטיית הלב היא להתמקד במסרים החיוביים של היום הזה. מה גם שמדובר בשבוע ימים לפני שמדליקים נר ראשון של חג החנוכה, שגם הוא עמוס במסרים חיוביים. זו נטיית הלב, אבל הכותרות בכלי התקשורת מלמדות שאנחנו עדיין במלחמה, שברגעים האחרונים לפני שזוכים לחנוכה מחודשת של בית המקדש, המלחמה ביוונים ובמתיוונים עדיין נמשכת. אומנם נכון שאין זו מלחמה בחרב וחנית כמו אז, אבל גם מלחמה רעיונית היא מלחמה ו/אולי אפילו קשה יותר ממלחמה גשמית. ובעבר כבר עמדנו לא אחת על כך שזוהי ההגדרה של מלחמת גוג ומגוג, מלחמה רעיונית, המלחמה האחרונה שלאחריה תבוא הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.
כפייה דתית ואנטי דתית
נראה לי שאין כל כך צורך לתת דוגמאות למלחמה הרעיונית שמתנהלת אצלנו במלוא עוזה, כי נדמה שלא עובר יום בלי כמה כותרות צעקניות המבליטות את חילוקי הדעות; בעיקר בין מי שמכנים עצמם חילונים ובין מי שמוגדרים דתיים או, יותר טוב, חרדים. הרבה טענות הושמעו ועדיין נשמעות נגד כפייה דתית, אבל לאחרונה נראה די ברור שמדובר בניסיון בוטה לכפייה אנטי דתית. ואני לא מדבר על ה"שוויון בנטל" כאשר כל צד טוען לבלעדיות על הזכות להגדיר את הנטל; אני מדבר על המאמץ המרוכז להכפיף את תורת ישראל ל"שלטון החוק". הנה למשל כותרת שראיתי ממש לאחרונה: בג"ץ: מדוע הרב דוב ליאור לא יועמד לדין? כותרת המשנה מספרת כי בג"ץ מורה למדינה לנמק מדוע לא יועמדו לדין מחבר הספר "תורת המלך" והרבנים שנתנו הסכמתם לספר.
לא להתנתק מהשורשים
אין בדעתי להעמיק בעניין זה דווקא, כי זה רק תסמין אחד מני רבים ולאו-דווקא הכי בעייתי. כלומר, מבחינה רעיונית זה כנראה התסמין הכי מסוכן, כי הוא נוגע בשורש קיומנו כאן בארץ ישראל; האם "ככל הגויים" בית ישראל חלילה, או שיש לנו איזשהו ייחוד? האם התורה כפופה לחוקי הכנסת, חוקים שמשבי רוח אקראיים מחוללים בהם שינויים מפליגים, או שיכירו בעובדת קיומם של עקרונות יסוד ששום חוק שהמציאו אנשים, לא יוכל להם? והתסמין הזה הוא הכי מסוכן, לא רק מבחינה רעיונית אלא גם מבחינה מעשית; הרי עצם הנכונות לחקור ולדון רבנים על חיבור הלכתי מעידה על ניתוק של המערכת הקיימת מן השורשים הרעיוניים של עם ישראל. אז מה הפלא שהטיעון הכי בסיסי: "הארץ הזאת שלנו כי כך כתוב בתורה" אינו נאמר בשום התכנסות או דיון? כאילו, עכשיו דנים בעניינים פוליטיים, מדיניים, מה שכתוב בתורה אינו נוגע.
קצה האופק וקצה האף
וכאשר זה אינו נוגע, מתדרדרים מדחי אל דחי ר"ל. הנה השבוע ביקר פה הידיד החדש, נשיא צרפת; הוא אמר דברים שנעמו לשומעים ישראלים אבל אמר גם שההתנחלויות הן מכשול לשלום. ואיש לא שאל אותו: האמנם? ומה על ההסתה במערכת החינוך הפלשתינית? הנה למשל סרטון קצר שהתפרסם השבוע; פעילת שלום מאוסטרליה באה להזדהות עם המסכנים בג'נין ומה שראתה שם זיעזע אותה כל כך שהבינה כי לא ההתנחלויות הן
המכשול לשלום. אלא שאנחנו, בכך שהתנתקנו מן השורשים, הרגלנו את עצמנו להתמודד רק עם מה שקורה עכשיו, עכשוויזם, לא רואים מעבר לאופק ואפילו לא מעבר לקצה האף. רק זה יכול להסביר את ה"מחווה" שהסכמנו לעשות, שחרור המוני של רוצחי יהודים, רק כדי שתהיה לנו הזכות לשבת עם נציגי הרוצחים ליד שולחן המתן ומתן. כי הרי שום דבר טוב לא יכול לצאת מהשיחות איתם, כי הם לא רוצים שלום.
בוחרים בדרך הקלה
ו/אותה מערכת משפטית ששלחה את הרוצחים לכלא גם אישרה את שחרורם, כי זה עניין מדיני ולא משפטי. וכמו כדי לאזן את אוזלת ידה בהשלטת חוקיה על רוצחי היהודים, אותה מערכת גם בחרה לתפקיד פרקליט המדינה הבא אדם שיצאו לו מוניטין של רודף
מתנחלים לתיאבון. אם שם לא מצליחים לאכוף - נאכוף איפה שֶׁקַל לנו; והרי יותר קל לעצור נערים ונערות, ביחוד מהמתנחלים, שהפגינו שלא כחוק. העכשוויזם הזה מככב גם בפרשת השבוע שלנו, וַיֵּשֶׁב; זה הרי הרעיון, אקטואליה בפרשת השבוע. בפרשה מסופר על מכירת יוסף, סיפור ידוע. איך אפשר להבין את המהלך הקיצוני הזה של האחים? בסדר, הם שנאו אותו ואפילו היו להם סיבות טובות, אבל הם לא חשבו על התוצאות? מסתבר שלא, מה שעניין אותם זה להיפטר מהנודניק הזה כאן ועכשיו, מה יקרה אחר כך - למה לדאוג על זה עכשיו?!
מעט אור דוחה הרבה חושך
חנוכה, ידוע, הוא חג האור. על פניו נראה שכך הוא מכונה מפני שמדליקים בו נרות בחנוכייה, אבל האמת היא הפוכה, מדליקים בו נרות מפני שהוא חג האור. בשנים שלפני התחוללות הנס שלזכרו חוגגים את חג החנוכה, היינו שרויים בחושך נורא; היוונים שלטו בארץ ובעידודם של המתיוונים, וכנראה ביוזמתם, הם הטילו עלינו גזרות שונות במטרה ברורה לנתק אותנו מהקדושה, מהרוחניות. הקדושה היא אור גדול וניתוק ממנה זה חושך. בדרך הטבע לא היה לנו שום סיכוי לגבור על משליטי החושך, אבל יהודים מסרו נפשם על קיום תורה ומצוות, על דבקותם באור אין סוף ברוך הוא, ובכך זכינו שהקב"ה עשה לנו נסים ונפלאות במלחמה נגד הצבא הגדול והמיומן של היוונים ועד שזכינו לחידוש העבודה בבית המקדש. שם התחולל נס פך השמן כידוע, ומאז ועד בכלל אנחנו חוגגים את שמונת הימים שבהם דלקו בנס הנרות במנורת המקדש.
נר גשמי ונר רוחני
החג הזה מזכיר לנו ש-לא משנה כמה עמוק נראה החושך, כשמדליקים נר אחד קטן החושך נעלם. ככה זה בגשמיות כי ככה זה ברוחניות. ההבדל הוא שבגשמיות אנחנו רואים מיד את התוצאה מהנר שהדלקנו, ברוחניות זה יכול להיות תהליך ארוך. ותהליך כזה מייצג י"ט כסלו, שחוגגים כשבוע לפני חנוכה לזכר שחרורו מן המאסר של אדמו"ר הזקן, כנ"ל. הוא הרי נאסר על כי עסק בהפצה מוגברת של אור התורה, על כי סלל בפני כל יהודי - גם אם אינו אברך כולל - דרך ישרה בעבודת ה', כך שכל יהודי ויהודייה יוכלו לדבוק באור אין סוף בפשטות. בגישה המהפכנית הזאת התחיל הבעש"ט כידוע, ואדמו"ר הזקן, שהיה תלמיד תלמידו, ניסח את תורתו בהרחבה יחסית ובשפה ברורה, וכך הנגיש אותה להמוני בית ישראל. לפי זה יוצא שחנוכה וי"ט כסלו עניינם אחד, הדלקת אור לגירוש החושך. כמובן, יש ביניהם גם הבדלים ולא כאן המקום להאריך.
החושך קודם לאור
המכנה המשותף לחנוכה ולי"ט כסלו הוא שלהדלקת האור קדמה מלחמה פנימית קשה; בחנוכה זו הייתה מלחמה כפשוטה, כי המתיוונים היו שותפים ליוונים בדיכוי החסידים ולי"ט כסלו קדמה הלשנה של יהודים על אדמו"ר הזקן שכאילו הוא מארגן מרידה במלכות רוסיה. לפני חנוכה המתיוונים ביקשו לחקות את ה"חיים הטובים" של היוונים, ספורט, תיאטרון וכולי ולפני י"ט כסלו המתנגדים ביקשו פשוט לשמר את המעמדות הקיימים, שפשוטי העם יישארו פשוטים ולא יתחרו כביכול בלמדנים. בשני המקרים, לחושך הרוחני היו ביטויים גשמיים מובהקים ומאוד לא נעימים; ובשלב מסוים נראה היה כי החושך הרוחני מנצח ר"ל, אבל בסופו של דבר, מכיוון שהחושך אינו מציאות, האור מתגבר והחושך מתאיין.
מחושך לאור גדול
לא במקרה קוראים תמיד את סיפורי יוסף בחודש כסלו, כאשר שלוש הפרשות בהן הוא מככב "עוטפות" את חג החנוכה, אחת לפניו, אחת אחריו ואחת בתוכו. לפעמים אומנם יוצא שחנוכה מתחיל ומסתיים בשבת אבל בכל מקרה הפרשות שקוראים בתורה עוסקות ביוסף הצדיק. כי יוסף הוא המופת הכי מובהק של חיים בחושך מוחלט לאורך שנים שבסופן הוא יוצא לאור גדול. הוא הראשון שממנו אנחנו לומדים כי מצב של חיים בחושך הוא רק הקדמה לאור גדול. לפעמים זה קורה מהר ולפעמים זה לוקח הרבה זמן; אצל יוסף זה נמשך כשלוש-עשרה שנה עד שיצא מבור הכלא הישר אל כס המשנה למלך מצרים. אביו סבל מהעדרו, כלומר חי בחושך גמור, עשרים ושתיים שנה עד שזכה להתראות שוב עם בנו האהוב.
חולמים ומחלימים
אז יש לנו למה לצפות; אומנם חיים בחושך כפול ומכופל, כהגדרת כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', אבל בטוחים לגמרי שזו רק הקדמה לאור הגדול, הכי גדול, שיאיר עלינו בקרוב ממש במלוא העוצמה. וזה חושך כפול ומכופל כי משלים את עצמנו שחיים בגאולה, במדינה של יהודים ולכן שוכחים שצריכים גאולה שתבוא על-ידי משיח צדקנו. בסיפורי יוסף יש גם הרבה חלומות; הוא חלם על מציאות בה הוא נמצא במצב נעלה הרבה יותר; זה נראה הזוי לגמרי, אבל אחרי המתנה ממושכת וסבלנית תוך דבקות בדרך האמת, החלומות התגשמו. וזה גם מצבנו כעת; בעיצומו של החושך חולמים על הגאולה האמיתית והשלמה ובטוחים לגמרי שהיא אכן תגיע. ולחלום יש תפקיד נכבד ביותר, הוא עוזר לנו להחלים מנגעי החושך הקשה, הגלות, ולנהל את חיינו תוך התעלמות ממנה, עם המבט אל העתיד, אל הגאולה האמיתית והשלמה.