לו ההיסטוריונית ברברה טוכמן הייתה חיה כיום וודאי הייתה רווחת נחת לנוכח "מצעד האיוולת", שם ספרה המכונן, הנגלה לנגד עינינו ביחס להסכם בין אירן למעצמות. אין כאן פרפראזה אלא התגשמות תחזיות וקביעות באשר לחוסר התבונה המדינית ומאפיינת את כל המעורבים בסיפור האירני, חוץ מן האירנים עצמם.
טענתי בעבר הלא רחוק שנתניהו צודק בתביעותיו אלא שהמרחק בין צדקתו לבין חוכמתו רב למדי. תבונתו של מדינאי נבחנת בעתות משבר ולאו-דווקא בעתות שלום. נתניהו היה צריך להבין שעם בחירתו של אובמה לנשיאות ארה"ב, כל הזירה תשתנה. אובמה משוכנע שדרכו המדינית תשכין שלום בעולם, ומה שקיבלנו, עד עתה, הוא ההפך הגמור. התנהלותה של ממשלת ישראל מול אובמה איננה מהווה תעודת כבוד לתבונה המדינית. ההתנצחות הבלתי פוסקת הנושא הפלשתיני, העימותים הפומביים ומדיניות חוץ ישראלית בלתי מובנת לבריות, כל אלה הביאו אותנו למשבר קשה מול ארה"ב. אז יכולים לטעון כל דוברי הממשלה ומיני מומחים המונעים על-ידי מניעים פוליטיים מובהקים שאין בין נתניהו לבין אובמה שום משבר אמון והכול וויכוח בין ידידים. המציאות לא תשתנה בעקבות ספינים תקשורתיים. למרות הסיוע המסיבי של ארה"ב לישראל, משבר האמון בין שני המנהיגים נותר בעינו. חילוקי הדעות תהומיים. גם מדיניותה המזלזלת של ישראל כלפי מעצמות המערב, הניסיון לשדר שאף אחד בישראל איננו סופר אותן, כל אלה לא הוסיפו לחוסנה הביטחוני-מדיני של ישראל. הוויכוחים האין-סופיים בנושא הבנייה בשטחים הנתפסים בארה"ב ובאירופה כהפרה בוטה של החוק הבינלאומי על-ידי ישראל, רק היו לשמן למדורה. האינטרסים האישיים של מעצמות אירופה וארה"ב ניצחו את צדקתה של ישראל.
ואם באינטרסים עסקינן, צריך לומר בצורה ברורה את האמת ולא לחשוש ממנה: הסנקציות שהוטלו על אירן פגעו, ופוגעות גם כיום, במדינות המערב ובארה"ב. מתחת לשולחן ומעל השולחן, חברות רבות הרוויחו הון עתק. אל ימעיטו האנשים בלחצים המופעלים על מנהיגי המדינות הללו.
אם הייתה תקווה שאובמה ישנה את מדיניות החוץ שלו, הרי שגם היא נגוזה. אפשר לקבוע במידה גדולה של צדק ויושר אינטלקטואלי שמדיניות אובמה באזורינו הסבה נזקים בלתי הפיכים וגרמה לאנדרלמוסיה שלא הייתה כדוגמתה. כול מה שקורה במצרים, סוריה, תוניסיה, וכד' הוא פועל יוצא של מדיניות החוץ האמריקנית. וודאי אמורים הדברים לגבי אירן.
מלחכי פינכה של שנשיא האמריקני יטענו שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה והעתיד צופן בחובו תקוות גדולות. ואנו טוענים שבאמת לא נאמרה המילה האחרונה כי המצב ילך ויחמיר וכאוס אינו מצמיח לעולם סדר. מעצמות אירופה מזלזלות בארה"ב. די לקרוא את העיתונות המערב אירופית כדי להבין עד כמה הם אינם מתייחסים ברצינות גמורה לארה"ב.
כתבתי לפני זמן רב שרוסיה מחפשת את דרכה אל מעמדה כמעצמת על. היו שגיחכו, אך הפרדוקס הוא שההסכם עם אירן הוא ניצחון של פוטין. רוסיה המחמשת את אירן, תומכת בה במשאבים עצומים, מפרה ברגל גסה את החלטות האו"ם, יצאה מן ההסכם כשידה על העליונה. מטרתה הושגה ואירן נותרה בעלת יכולת להגיע לפצצה גרעינית כל אימת שהיא תחפוץ בכך. רוסיה וסין מאחוריה. גם ביקורו האחרון של נתניהו אצל פוטין היה פתטי לחלוטין.
אובמה וכל מנהיגי אירופה המערבית יודעים שללא פירוקה של אירן מן היכולת הטכנולוגית לייצור פצצת אטום, לעולם הסכם עמה אינו מהווה בטוחה לקיומו. סימני תבונה מעודדים נתגלו ביחס לסוריה המתחילה להתפרק מנשקה הבלתי קונבנציונלי. אין לדעת האם מהלך זה ממש יצליח אך הוא הצעד הנכון. ארה"ב ומדינות המערב היו חייבות להביא את אירן לאותה נקודה קריטית. הגברת הסנקציות ואיום ממשי של פעולה צבאית היו תורמים להשגתו של הסכם טוב מזה שהושג.
המרגיעים טוענים שהמדובר רק בהסכם לששה חודשים בלבד במהלכם תיבחן רצינותה של אירן. מבטיחים שאם לא יחול שינוי, כל האופציות על השולחן. הפוטו-אופ בסיום שיחות ז'נבה כאשר כולם במתחבקים אם האירנים איננו מעודד במיוחד.