בכל פעם שמישהו מחליט להעלות את זכרה של מלחמת יום כיפור, משהו נחמץ בליבי. הייתי ילד כבן 10, ואני זוכר היטב את המלחמה מפרספקטיבה של אותו הגיל.
ספרים רבים נכתבו על אותה המלחמה, וכפי הנראה עוד ספרים רבים ייכתבו. לכל אחד יש שם, ולכל אחד יש זיכרון, ולכל אחד יש נקודת השקפה, ואת האמת שלו לגבי אותה מלחמה.
ואם כך מהי ה"אמת האמיתית"? או חשוב יותר, האם ישנה בכלל "אמת אמיתית"? זוהי שאלה כבדת משקל. ומכאן גם נגזרת חשיבות ספרו של
אמנון לורד "הדור האבוד" (
ידיעות אחרונות/ספרי חמד 2013). כן, דווקא הספר הזה. האם מצליח מחבר הספר לענות על השאלה? התשובה המלאה היא לא. אבל, מחבר הספר מצליח להעמיד בצורה מסודרת, סדרות על סדרות של עובדות בלתי ניתנות להכחשה, של סיפורים אישיים, של מהלכים פוליטיים, גם בינלאומיים, ושל הערכות פרטיות שלו, והוא מצליח לבנות דרך כל אותו מכלול, למען הדורות הבאים, את המבט הכולל, הצבאי, האישי והפוליטי.
ובכן, קטונתי מלהיות היסטוריון צבאי, מומחה ללחימה, או מומחה ביחסים בינלאומיים. כקורא מעניינים אותי כמה דברים. האחד, האם הספר הוא קריא או משמים? התשובה - קריא מאוד, שוטף, ומעניק גם למי שלא היה שם או אפילו בסביבה באותה התקופה, את רוח התקופה.
מציאות אנושית פשוטה
הדבר הנוסף, האם נובעות מסקנות מהספר? התשובה - כן. וביתר פירוט: המלחמה היא בית משוגעים. כולם, כל כולם עשו אינספור שגיאות, וכל ההערכות שהיו לפני, תוך כדי, ואפילו הפרשנויות שאחרי אינן משנות כהוא זה את המציאות האנושית הפשוטה: גם אנשים טובים, גם אנשים חכמים, גם אנשים בעלי הכוונות הטובות ביותר, אינם פטורים מטעויות, ואפילו טרגיות. וביתר שאת, הם אינם חפים מרגשות, או מהרצון לספר לאחרים כמה הם עצמם היו נפלאים וכמה אחרים היו חסרי ערך בהשוואה אליהם.
אבל, כך או אחרת, המלחמה היא המקום שבו המין האנושי מגלה את הטוב ביותר שבו ואת הרע ביותר שבו. ומלחמת יום כיפור היא אולי אחד המקרים המובהקים ביותר לביטוי של אותן התכונות - הגבורה העילאית והקטנוניות האנושית.
משהו אחר שמעניין אותי הוא האם אגלה כקורא בדפי הספר איזושהי סנסציה, הפתעה, משהו שונה ואחר שיעניק לי את ההתרגשות של גילוי מחודש. ובכן, התשובה היא כן ולא. מצד אחד, את מרבית הדברים אנו כבר יודעים. כן, הייתה הפתעה, כן, היו אשמים, כן, היו התרעות, כן, היו קרבות דמים קשים, וכן - בסופו של דבר הלוחמים הישראלים, ואפילו הגנרלים, הצליחו לנצח במלחמה. אבל לטעמי, הדבר החשוב ביותר שמתגלה לי בדפי הספר הוא סיפור התגלגלותה של מערכת היחסים הייחודית עם האמריקנים. קרי, גם אנחנו וגם הערבים היינו מין "ניסוי כלים", כחלק ממאבק גדול בהרבה בין ארצות-הברית לרוסיה הקומוניסטית על השליטה בעולם המערבי. ודרך קריאה בספר הזה, אנו מגלים כי האמריקנים, כמו הרוסים, פועלים קודם כל על-פי האינטרס שלהם. ולא רק היום, אלא שגם אז באותם הימים הקשים הם פעלו כך, ורק כך. במילים אחרות, אידיאולוגיה זה דבר נחמד, ויופי לנאום על כך, וגם הבטחות לידידות נצח הן הבטחות יפות מאוד. אבל במציאות, ישראל הייתה ותמיד תהיה עבור האמריקנים כלי לקידום מטרותיהם - ויש בזה מן הלקח להווה ולעתיד.
לסיכום: נראה כי המחבר אינו אוהב או שונא איש מאלה שהיו גיבוריה הטרגיים של אותה המלחמה. הוא כותב את את דבריו ביושר ונצמד ככל האפשר לעובדות ללא הכפשות מיותרות. ובנוף של ימינו, כשעדיין יש מי שמתכתש על הזכרונות, וכפי הנראה עוד יהיו מי שימשיכו בכך במחזור אינסופי, ראוי להעניק לספר הזה מקום של כבוד.