ספור יציאת מצרים במקרא הוא סאגה לאומית שהתעלתה לסאגה אוניברסאלית. אף על-פי שרובו כתוב פרוזה, הוא חגיגי ואצילי כשירה אפית צרופה. המספר לבוש מלבושים של היסטוריון, אבל בבגדי צבעונין שלו תלויים שביסים של אגדה העושים את שהיה למסתורין ואת המסתורין למעשים שהיו.
הסנה הבוער במדבר ואינו אוכל הוא אות האש ההופך מציאות בנאלית של שיעבוד שבט עברי חסר מולדת ביד עריציה של המעצמה המצרית בעידן בו התיבה "זכויות" הייתה חסרת כל אלפא ביתא, לסיפור חד-פעמי של התקוממות עממית שצוברת, כמו יש מאין, כוח לקנות לעצמה זהות לאומית ולהיפרד בנעריה ובזקניה, בנשיה ובטפה, מעל מדכאיה כשרק מן השמים מסייעים בידה.
בקיעת ים סוף והשירה של משה ושל מרים בעברו החופשי של גבול איתני המים המבדילים בין שיעבוד לגאולה, הוא הסוגר של השיר האפי הגדול. המדבר, מן הים הדרומי עד הירדן היורד צונן, צעיר, איתן, מדלג בחדווה על סלעי הבזלת של החרמון ליתום באגם המלח הגדול שבתחתיות השבר המבקע ארץ בין ההרים שרקדו כאלים והגבעות שהתרוצצו כבני צאן, הוא זירת סאגה אחרת, של חיים ושל מוות, של ייאוש ושל תקווה, של "ניתנה ראש" אנארכיסטי המאיים באינדיבידואליזם קצר הרוח שלו לקטום באיבו ניצניו של עם נולד, ושל "נעשה ונשמע" קולקטיבי, תנאי לקבלת עול מלכות והחוק והמשפט, המתייצב כאחד בתחתית ההר בו היה מתן תורה למאורע קוסמי ובו, בפעם היחידה בדברי ימי האדם, ראו העם את הקולות שהיו לאש ולברקים שצרבו את הדין בלוחות.
ראוי אולי לעקוב אחר זכרי הריאליה ההיסטורית של אותם ימים רחוקים המסתתרים כביכול באפוס, לאחר שהשירה לא ראתה בהם עיקרי דברים הראויים להדגשה מפורשת. מן המעקב הזה עולה כי ההתעוררות הלאומית, קדמה להופעתו של משה על במת ההתקוממות העממית הבלתי מגובשת והבלתי מאורגנת, אבל המאיימת כבר על הממלכה.
תחילה נתייראה המלכות מעצם החיוניות של עבדיה. נתוני פריון גבוהים נדונו כבלתי טבעיים בעליל והעידו כביכול על ברית כרותה בין העברי לבין כוחות מאגיים. הנוגש פחד. הוא לא פתח לזר נתיב להתערות באוכלוסייה ווהנציח את אחרותו המוחלטת. הדיכוי הפך את הסבל האישי של העבד לסבלו של כלל והאיץ את תהליכי גיבוש הזהות הלאומית. הכוחנות שירדה לעולם אז, ויורדת לעולם מאז, בעיניים קשורות, לא ידעה לראות כי "כַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ...". הם לא למדו. הם עינו עוד ועוד וסרבו להודות כי עינויים אינם יכולים לרוחו של האדם אלא, מעשה שטן, מחזקים אותה (שמות א', י"ב).
הכוחנות האטומה העצימה את החרדה מעבר לכל רציונאל, עד כדי הזיה. המלוכה שיסתה את הציבור בעבדים ששירתו אותה. היא הפכה אותם לאיום קיומי, והסיתה את נתיניה לראות בדיכויים של האחרים מצוות עשה של הבטחתם קיומם שלהם. "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א',י'). ההחרדה המגויסת הזאת ננעצה בקוצים שוטים בליבם של אזרחי המלוכה והפכה לפחד קמאי בברכת השלטון. הוטלו מיסים לשם מיסים. חובת עבודת פרך דרדרה את כל החירויות לאין. עברים לא עמלו אלא בעבור רווחת המצרים. הם היו ככת אדם שלא באה לעולם אלא כדי להיות בהמת משא שנושאת את טוב מצרים על גבה. כל זה לא היה נחרץ דיו. "....כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שם,כ"ב). גזירה זאת נתלבשה במראית עין של חסד, פוזה אהובה על רודנים עקורי לב. "...כָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שם)... וארור מי שאומר שבית פרעה איננו הומאני...
המלך הוליך את המערכה הזאת. לו ידע כי ההיסטוריה תשוב ללא ליאות ותוכיח עד כמה אווילית היא האסטרטגיה של ריכוך זרותו של הזר באמצעות דיכויו, היה אולי נסוג מתוכניותיו ולא היה מובס הוא עצמו על ידן. אבל ההיסטוריה טרם עשתה אז את דרכה אל מעגלות הזמן. פרעה לא יכול היה ללמוד ממנה דבר ולא נותר לו אלא להפוך לסמל של אדיר זרוע שכוחו הבלתי מבוקר מפיל אותו אחור.
דיכוי וביזוי
שנים הרבה נמשכה מדיניות הדיכוי והביזוי. העלבון נערם בחדרי הלב והיה לאיל ניגוח רב עוצמה. החלכאים לא יכלו לנצור אותו עוד וידעו כי שוב אין מנוס, הם יוטלו למערכה, ואין יודע אם איל העלבון יפיל את חומת הייסורים שסגרה עליהם או אם לא יוכל והם ימותו באורח בלתי נמנע מות גיבורי שווא לרגליה. שירת המקרא הנציחה את רגע הולדת המרי מתוך ייסורי הגוף הנאנק והנפש המושפלת. "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה". הזעקה פרצה גדרות. היא לא חששה עוד ממי שאיים להחניקה. היא סמכה על האלוהים השומע. "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" נולד עם. נולד עבר משותף. נולדה הבטחה שהודממה מאז ברית בין הבתרים ונשכחה ועכשיו נעורה והייתה לשבועה.
אלוהים מסתתר היה לאלוהים שומע."וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים". פרעה לא ראה אלא משאבי עבדים עבריים. ה' ראה את בניו, את בני ישראל. וידע. לא מה יעשה או מה לא יעשה. הוא ידע אותם.ידיעה אוהבת. אינטימית. חובקת. ניתן האות! (שמות ב',ג"ג-כ"ה). כל זה בלי משה. ייסורים בייסורים נגעו עד שהתקוממות אוטנטית בשלה מאליה, ללא הנהגה, ללא נווט, והייתה נכונה להיאבק ולחיות, להיאבק ולמות. אז הופיע משה.
שמונים שנה אחר שאישה אחת מבנות העבריות האלומות הצילה אותו מגורל כל הילוד הזכר, לא היה עוד איש בעולם שידע כי הוא הנער שגדל והיה לבן לבת פרעה שנות הזעקה האחרונות לא ידעו לכסוף לבואו. כאשר היכה את המצרי והטמינו בחול לא היה בעיני פרעה אלא כאחד העבריינים הנמלטים ובעיני יהודים שניקרו על דרכה של אותה התפרצות קנאית לא היה יותר מאשר חמום מוח שלא ידע לציית לחוקי הברזל של איפוק המיעוט הנרמס הצודק מול עוצמתו החוטאת של הרוב הרומס שכניעתו לרגשי הצדק הבלתי מבוקרים מסכנת את הקיום יותר משהרשעה מסכנת אותם. שונאיו ואחיו יחדיו רדפו אותו. הוא ברח.
הסנה הבוער
לולא ניצת בו הסנה, לפתע, בפתאום, אחרי לחישת אישו במסתרים, לא היה שב. וכששב, והיה לאיום על המעצמה כולה, איום גדול מאה ואלפי מונים יותר מן האיום בגינו ביקש פרעה להורגו על שהיכה נפש מצרי אנונימי אחד, הוא לא נרדף אפילו. הוא פתח בפעולה גלויה של המרדת נתינים מסוכנים והמלוכה לא אסרה אותה, לא כבלה אותו באזיקים, לא השליכה אותו לבור,לא חיסלה אותו לא בפומבי גדול ולא במחשכים ודבר זה אי-אפשר להבינו.
זה אינו מתיישב עם התנהלותה של מדינה שלא היססה להדביר מרידה פוטנציאלית בחיסול כל בן זכר בגין בהלה בלתי רציונאלית ולא סילקה מן הישוב מנהיג של התמרדות שניצח על עשר מכות מהממות וממוטטות באין מפריע.
השערה קרובה היא כי משה הבין בחושיו המחודדים הפוליטיים כי זכות האדם לחירות בעולם הגורס כי בני אדם עשירים בזכות שמים ועניים בגין קיללת שמים, בני חורין בחסדי אל, משועבדים בגזירת גבוה, היא זכות מופרכת מעיקרה המערערת סדרי בראשית שהתובע אותה לעצמו או לזולתו מורד במלכות הסדר הקוסמי הטוב ודינו נחרץ.
היום, מאות רבות אחר ההכרה בחירות כבאחת מזכויות היסוד של האדם, עדיין רוב הבריות נוהות לפקפק בליבן באמיתת קדושת הזכות הזאת וסוגדות ל "זה מה שיש" שברא האלוהים בכבודו ובעצמו. על אחת כמה וכמה בימים הרבים ההם בהם היו מושלים בני אלים, וכבושים לא יותר מבני שפחות שליטי הגורלות. המאבק על החירות היה חסר סיכוי. הדרישה לשחרור מן העבדות הייתה בלתי מוסרית.
הסיכוי הסביר יותר היה העמדת המאבק על זכות חופש הבחירה של כל אדם באלוהיו שלו. בעולם בו נתחלקו השמים למעונות אלים שלא ערערו ככלל על ממשלת המושלים על הארץ, אלא הבינו כי הם ממונים על האמונות שלמעלה והמלכים על החרבות שלמטה, לא הייתה עילה הכרחית לראות בחופש הדת איום חתרני אזרחי.
עם שובו של משה למערכה מודיע הכתוב על השינוי האסטרטגי. "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ - הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ". (שם,ד',כ"ב-כ"ג). לא חירות. חופש הגדרה דתית. היחסים בין האלוהים לבין העברים הוגדרו כיחסי אב ובן בהקבלה ליחסים בין פרעה לבין בני עמו. אין תוחלת לערער על היחסים האלה.
המחיר יכול להיות נורא. מי ששולל מאלוהי העברים את זכות ממשלת האמונה על בניו מסתכן באורח בלתי נמנע בשלילת זכות הקיום של בניו שלו. במטה האלוהים הזה בא משה מגלות מדין. במטה זה הוא מתייצב בפני פרעה וזוכה להכרה כנציג אלוהיו המנהל משא-ומתן פוליטי עם פרעה אלוהי המצרים עלי אדמות.
משה קיבל את ההסכמה של בני עמו לשינוי האסטרטגי הזה. "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. .... וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שם, כ"ט-ל"א). מעתה הוא אינו מורד במלכות. לו היה נציג הדרישה לשחרור מדיני, ומטה החירות המדינית בידו, היה נכלא מיד. עכשיו כשמטה האלוהים בידו, הוא פרטנר, קשה, נחוש, שלוחו של האלוהים - ומי ימוד כוחו, ומי לא יירא אחר שכל מכה ומכה מוכיחה את עוצמתו. זה המאבק. החדרת ההודאה באיתנותו של האלוהים כאלוהי העברים אל אוצר התודעה המצרית.
רבי שמשון רפאל הירש רואה בתיבות "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" עדות סגנונית שאינה מקרית, "לך ובקשהו בתוך ארמונו, בתוך כל הדר תפארתו" (שם,י',א'). האיש משה, דובר העבדים, מהלך חופשי בלפני ולפנים של ארמון המלך להודיעו בשם ה', " שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי". פרעה נכנע ולא נכנע. הוא מכביד את ליבו (שמות ח',כ"ח) ושוב נשבר ונסוג מעוצמת הלחץ, אולם מיד הוא מתעשת, "... וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ" (שם ט',ל"ד). עדיין משה תובע חופש פולחן דתי וחוזר ואומר שלש וארבע פעמים כי כל שהוא מבקש הוא להרחיק דרך שלושת ימים במדבר לזבוח שם לה' כי חג לישראל ואם לא יזבח העם - יפגע בו האלוהים וימיתנו, ואם יזבח בארץ מצרים - ימיתו אותו המצרים, "... הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ"? (שם ח',כ"ב). אבל פרעה לא נחלץ מקיבועו. הוא הכביד את ליבו עד כדי אובדן השליטה על ריסונו. גם בכניעה "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם", הוא נזכר לשאול "מִי וָמִי הַהֹלְכִים". וכשמשה עונה, "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ. בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ... " מנסה המלך ל'שחד' את האלוהים, "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים", כאילו כל המאבק כולו אינו מאבק נקם על השלכת כל הבן היאורה ואם ישוחררו הגברים שסומנו בשעתו להשמדה לעבוד את האלוהים, הוא יתפייס ויראה בזה את מיצוי דרישותיו (שם י',ח'-י"א).
בסאגה הזאת יש רק מנצח אחד. ה' אלוהי העברים. הוא מנצח במצרים. הוא מנצח ביציאת מצרים. הוא גם המנצח בסאגת המדבר. הוא המנצח בהר סיני. לא משה. הוא עבד ה'. עד מעברות הירדן. שם הוא מת. "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (במדבר ל"ד,ו'). חסד עשה האלוהים עם עבדו שלחם בשמו את מלחמת שחרור האדם מדורסו ואת מלחמת קידוש החירות בעולם שהוא לא נקבר, שאין לו מצבה הקונה לעצמה מימד משלה, שרוחו משוחררת ומרחפת על פני כל הארץ, כל הימים, עד לעצם היום הזה, עד לכל הימים שיבואו.