לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי

דרכי שלום קודם כל, למען הסר ספק, נדגיש שאנו מתנגדים בתוקף להפרת חוק או לאלימות נגד ישראלים. כל גישתנו מבוססת על ערכי השלום והצדק של מורשת ישראל ואין חלקנו עם המסיתים למלחמת אחים. אמנם, אין אנו פציפיסטים והזכות להגנה עצמית מעוגנת במורשתנו, אך אלימות בין ישראלים פסולה מעיקרה.

ללמוד משגיאות העבר

האופטימיים שבין נאמני העם והארץ סבורים שאין סיכוי להשגת הסכם במו"מ הנוכחי בין ממשלת נתניהו לבין הפלשתינים. גם אם יתברר שהם צודקים, צבור שפוי ואחראי צריך להכין את עצמו לכל התפתחות אפשרית, כולל הסכמה מצד ממשלת ישראל לנסיגות ועקירת ישובים. אחת הטעויות הנוראות בתשס"ה הייתה ההכחשה וההדחקה עד לרגע האחרון: "היו לא תהיה!". גישה הזויה זו מנעה כל אפשרות להכנה אמיתית לבלימת הגירוש. עלינו להניח שממשלת ישראל תפעל לעקירת ישובים בשלב זה או אחר. עלינו לאמץ את הגישה היהודית: "אין סומכין על הנס". אריאל שרון עקר ישובים רק משום שהוא היה יכול. כל תוכנית פעולה למניעת גירוש נוסף צריכה להפוך את העקירה לבלתי אפשרית. בתשס"ה נוכחנו לדעת שהפגנות דמוקרטיות ומהלכים פוליטיים אינם משפיעים על הממסד הישראלי. מאמרים בתקשורת ופניות לבתי המשפט נתקלו בקיר אטום של איבה והתנכרות. אפילו אם גישות של "אהבת חינם" אולי ישנו במקצת את דעת הצבור לטובת ההתישבות, אין לשלטונות בישראל שום היסוס לפעול בניגוד גמור לרצון העם. אלו עובדות שהוכחו פעמים רבות בשטח. הגיע הזמן ללמוד מטעויות העבר. הגיע הזמן להחליף דיסקט. איך? פשוט: כל תושב ביהודה ושומרון צריך להחליט כבר עכשיו - האם הוא או היא רוצים לאבד את ביתם שנרכש ונרשם כחוק, או שהם מעדיפים להשאר בבית בכל מצב שיתפתח. יש להמליץ למי שפוחד להשאר בשטח שמדינת ישראל תיסוג ממנו: מהר למכור את ביתך כל עוד ניתן לקבל משהו תמורתו. ראה מה קרה לתושבים שנעקרו מקטיף ומצפון השומרון ונותרו פליטים עשוקים עד עצם היום הזה. אל תמתין לרגע האחרון, קח עכשיו מה שאפשר וברח! אך אלה שאינם פוחדים ומודעים לזכויותיהם על-פי התורה, לפי חוקי המדינה ועל סמך החוק הבינלאומי, צריכים להכריז כעת: "אנחנו נשארים!" ישאל השואל: כיצד נשארים? הרי יבואו שוטרים וחיילים לפנות את הישובים! האם מדובר על התנגדות אלימה? תשובתנו: בשום פנים ואופן לא! כל המחזות המלודרמטיים של "פינוי ישובים" לא היו אלא הצגה לתקשורת. צה"ל שלח חיילים לקטיף ולצפון השומרון כי ידע שהמתנחלים יעשו קצת הצגות, יצעקו כמה דברים קיצוניים, ייגררו בידי שוטרים וחיילים ולבסוף ילכו בשקט לאן שיגידו להם. אם צה"ל יידע שהתושבים רציניים הפעם, סביר להניח שלא יסכים לקבל עליו את המשימה הטראומטית. אך גם אם צה"ל ישלח חיילים חמושים, הוא לא יצליח להתגבר על תושבים נחושים שיתבצרו בישוביהם. ואפילו אם מפקדי הצבא יצליחו לשכנע חיילים להפעיל אלימות קשה, עלינו להתרחק מן הישוב הכבוש ולהסתתר בין הגבעות. אם הצבא ישאר במקום הישוב, לא יוכל למסור אותו לשלטון זר. ברגע שהצבא יסתלק מן המקום, נשוב ונשתלט על הישוב, גם אם יהיה הרוס ופגוע.

תכל'ס

כשהוצעה תוכנית דומה לאנשים מסוימים בגוש קטיף, עלו מיד שני סוגי התנגדויות. הקשה שבהן הייתה ההתנגדות האידיאולוגית - האמונה במדינה ככלי קודש לאתחלתא דגאולה. על כך יש לענות בפשטות: מכלל הן אתה שומע לאו. אם המדינה מגשימה את יעודה הגאולי - יש לראות בה כלי מקודש, אך אם ממשל ישראלי פועל נגד הערכים והאינטרסים של האומה - יש לראות בו מכשול הנושא את שם ישראל לשווא. ההתנגדות האמיתית יותר עלתה לקראת הסוף: איך נסתדר לבד עם הערבים? לא רק מבחינה ביטחונית, אלא הועלו חששות מעשיים לחלוטין: מאיפה יהיו לנו מים? וחשמל? ומזון? ודלק? ועבודה? ותקציבי פיתוח? וכך הלאה וכך הלאה. ובכן, זה בדיוק התחום שבו צריך לפעול עכשיו - לחתור לעצמאות פרקטית! כי האמת צריכה להיאמר: ממשלת ישראל אינה צריכה לשלוח שום שוטרים וחיילים לפנות שום אדם מביתו החוקי. היא יכולה לנתק לו את המים והחשמל, לעצור את התקציבים, לפטר את כל עובדי המועצות ולסלק מהישוב את החיילים ששומרים עליו. רוב הישראלים יאבדו את עשתונותיהם ויסתלקו בלית ברירה. אבל כל ישוב שיתכונן כבר מעכשיו לשעת חירום יוכל לעמוד בלחץ אם יבוא זמן של גזירות וגירושים. מאגרי מים, אמצעים ליצור חשמל, מחסני מזון, לבוש, תרופות וכל אספקה חיונית אחרת, יעניקו אורך נשימה לקהילות נחושות. אגב, מאגרים לשעת צרה יועילו גם למקרי חירום אחרים, כגון אסונות טבע, מלחמות ומשברים כלכליים וטכנולוגיים. למיטב ידיעתי, התארגנות לקיום עצמאי בעת חירום אינה מהווה עבירה על שום חוק במדינת ישראל. וזהו? ניפרד מישראל? כן ולא. בני ישראל הנשארים בבתיהם בארץ ישראל אינם נפרדים ממדינת ישראל. לכל היותר, ניתן לומר שמדינת ישראל נפרדת מהם, מפקירה אותם לידי צר ואויב. אך הנשארים על אדמתם אינם צריכים לוותר על אזרחותם הישראלית או על אהדתם הפטריוטית למען מדינת ישראל. עם זאת, ברגע שמדינת ישראל תוותר באופן רשמי על ריבונותה באיזה שטח משטחי ארץ ישראל, תקום לתושבי השטח הזה זכות טבעית להגדרה עצמית. לפי החוק הבינלאומי, יכולים התושבים היהודים להכריז על מדינה ריבונית ברגע שיעמדו בארבעת התנאים שנקבעו בשנת 1933 באמנת מונטווידאו (Montevideo Convention on the Rights and Duties of States): א) אוכלוסייה קבועה; ב) טריטוריה מוגדרת; ג) ממשלה; ד) היכולת לקשור יחסים עם מדינות אחרות. יתר על כן, המשפט הראשון בסעיף 3 של האמנה קובע שהקיום הפוליטי של המדינה אינו תלוי בהכרה של מדינות אחרות. אם נבחן את ארבעת התנאים, נראה שהתנאי הראשון בוודאי מתקיים: תושבי הישוב מהווים אוכלוסייה קבועה בשטח. התנאי השני יתקיים ברגע שמדינת ישראל תודיע רשמית שהיא מוותרת על תביעת הריבונות בשטח שהישוב נמצא בו. אכן, יהיו שיטענו שישראל תעביר את הריבונות לפלשתינים, אך יש להשיב להם כך: א) ברגע הויתור הישראלי, פלשתין עדיין איננה מדינה, כך שבאותה נקודת זמן נוצר ואקום בשטח ושום מדינה אינה ריבונית בו; ב) ישראל מעולם לא החילה את ריבונותה על שטחי יהודה ושומרון, כך שאין לה שום ריבונות שהיא יכולה למסור לצד אחר. התנאי השלישי הוא החשוב: לישובים שיכריזו על עצמאות ברגע ההפקרה צריך להיות ממשל עצמי. ממשל עצמי זה יכול להיות כמעט זהה לרשויות הקיימות כיום בישובי יו"ש, אך עליו להתנתק ממשרדי הממשלה הישראלים ומתקציביהם ולנהל את הישוב באופן עצמאי לחלוטין. מאידך-גיסא, תיווצר כאן הזדמנות לעצב את הממשל העצמי לפי כללי המשפט העברי ולא לפי השיטות הנוכריות של החוק הקיים כיום במדינת ישראל. באופן מעשי, הממשל העצמי של הישובים הנשארים בשטח יצטרך לממן את פעולותיו מגביית מס מאזרחיו. כלומר, ברגע שההינתקות תיכנס לתוקף, לא תהיה לממשלת ישראל שום סמכות לגבות מסים מהתושבים המופקרים וכל אחד מהם יוכל להעביר את הסכומים שיתפנו ישירות לממשל העצמי בישובו. התנאי הרביעי נראה שולי, כי מדובר על "יכולת לקשור יחסים" ולא על יחסי חוץ קיימים. עם זאת, ייתכן שאפשר לחפש מראש מדינה או שתיים שיסכימו לחתום על חוזה כלכלי בנושא ספציפי עם ישוב המתעתד להכריז על עצמאות ודי בכך להוכיח יכולת לקשור יחסים. כל הניתוח הזה צריך, כמובן, לעבור בדיקה יסודית של משפטנים מומחים, אך נראה שיש סיכוי לבסס תביעת ריבונות יהודית בשטחים שיופקרו ביהודה ושומרון על אמנת מונטווידאו, על הצהרת האו"ם על זכויות העמים הילידיים משנת 2007 (UN Declaration on the Rights of Indigenous Peoples) ועל החלטת ועידת סן רמו משנת 1920, שהכירה בזכות העם היהודי להגדרה עצמית בארץ ישראל. טענתנו היא שויתור של מדינת ישראל אינו משנה את זכות העם היהודי על ארצו.

אז צריך ממשלה

כאמור, ייתכן שהתפתחות מדינית שלילית תיצור לנו הזדמנות היסטורית לעצב את הממשל היהודי לפי כללי המשפט העברי ולא לפי השיטות הנוכריות של החוק הקיים כיום במדינת ישראל. מבחינה ציונית, אין ספק שהשיבה של העם לארצו אינה מספקת, אלא תחיית הלשון והתרבות של עמנו דרושה להגשמה מלאה של חזון הדורות. התרבות של עמנו אינה מהווה רק "דת" (religion) אלא גם מערכת ערכית שלמה המסדירה את כל אורחות חיי העם, מבחינה חברתית, כלכלית, משפטית ופוליטית - כלומר, מורשתנו היא "תורת חיים" על כל המשתמע מכך. כל המעיין במקורותינו יבחין שיש לנו מסורת מפותחת של ממשל מדיני נאור ומתקדם. למרבה הצער, לא רבים מבינים זאת ולכן אין עדיין התקדמות להקמת המנגנון החוקתי לפי המשפט העברי. אין באגרת זו מקום לפרט את כל המקורות, אך די לציין כמה עקרונות: א) מבנה חוקת המדינה העברית הוא פדרלי. עמנו נוצר כאיחוד של תריסר שבטים, כאשר לכל אחד מהם היו מוסדות משפט וממשל אוטונומיים, דגל מיוחד ואפילו יחידה צבאית נפרדת. בזמנים שעם ישראל התאחד, היו לו גם מוסדות לאומיים מרכזיים (מלך, מקדש, סנהדרין גדולה), אך אלה מעולם לא ביטלו את האוטונומיות השבטיות וגם הסמכויות שהוקנו לממשל המרכזי (המלך) היו מוגבלות ומוגדרות. לפיכך, אבן הפינה של המשטר העברי המודרני חייבת להיות הקהילות האוטונומיות של אזרחי ישראל, שיתאחדו בפדרציה סביב ממשל לאומי מרכזי שסמכותו תוגבל לתחומים כלל-ארציים ולאומיים בלבד. ב) מבנה הממשל העברי מבוסס על ייצוג עממי ודינמי. בתורה מתוארת מערכת של נציגי הצבור: "שרי עשרות, שרי חמשים, שרי מאות ושרי אלפים". המקורות מוכיחים שמערכת "השרים" התקיימה בכל הזמנים, כולל בעידן האימפריה של דוד ושלמה. נציגי צבור אלה ניהלו את חיי העם מרמת הקהילה הקטנה ("שבעת טובי העיר"), דרך הרמה השבטית (ראשי השבטים) ועד למינוי הממשל הלאומי (מלך, סנהדרין גדולה ועוד). לפיכך, המשטר העברי המודרני צריך ג) הקהילות בימינו אינן חייבות להיות טריטוריאליות. במציאות של ימינו, אין טעם לבסס את היחידות האוטונומיות על אזורים גאוגרפיים, הואיל ואין לנו כיום שבטים היושבים בתחומי נחלותיהם. ייצוג על בסיס אזורי עלול לגרום לנדידת קבוצות אוכלוסין לתוך גטאות אתניים, תרבותיים, דתיים או אידיאולוגיים, וזה בוודאי שלא יחזק את האחדות בעם. הקהילות האוטונומיות של היום צריכות להיות שולונטריות ולייצג נאמנה את כל מגזרי החברה הישראלית. גם הבסיס לעיקרון זה קיים במקורותינו. כבר בימי קדם היה שבט אחד שלא קיבל נחלה קרקעית ובכל זאת היה שבט אוטונומי לכל דבר - שבט לוי. יתר על כן, הספרות ההלכתית דנה בסוגים נוספים של קהילות שלא היו מוגדרות על-פי מיקום גאוגרפי. אין ספק שזה הוא המודל המתאים ביותר לחברה בימינו. לפי שלושה עקרונות אלה, מדינת ישראל צריכה לאשרר חוקה פדרלית נאורה שתעניק חרות מלאה לפרט, למשפחה ולקהילה. ניתן לראות בעצם הקמת קהילות אוטונומיות את הצעד הבא לקראת הגאולה: מימוש החזון העברי של חיים כבני חורין בארצנו, הן כפרטים והן כקולקטיב לאומי.

מעז ייצא מתוק?

הישובים ביהודה ושומרון עומדים היום בפני אתגר חסר תקדים. מחד-גיסא, מעיב על רובם איום קיומי חמור וממשי, ומאידך-גיסא, תושביהם נמצאים במקום הרעיוני והרוחני הטוב ביותר להזניק את עם ישראל לשלב הבא בתהליך הגאולה. אם יבינו את טיב ההגשמה היהודית והציונית האמיתית, הם יכולים ליישם את החוקה העברית מיד, ללא עיכובים וללא פשרות. עלינו להתחיל בהכנות כבר עכשיו. הצעד הראשון אינו הכרזת עצמאות מדינית בשטחי יהודה ושומרון, אלא הכנת התשתית החומרית והמדינית לקראתה. אם חלילה יגיע רגע הגירוש - אז צריכים להיות מוכנים לפעולה מיידית. ישאל השואל: כיצד נוכל לארגן ממשל עצמי לפני שהמדינה תכריז על נסיגה מהשטח? והתשובה: יש להבין את ההבדל בין אוטונומיה לבין ריבונות מלאה. כל עוד ממשלת ישראל אינה מוותרת על ריבונות בשטחי ארץ ישראל, אנו רואים את עצמנו כאזרחים נאמנים למדינה, אך בכל זאת, יש לנו זכות להתארגן בקהילות וולונטריות. זהו כלל חשוב במשטר הדמוקרטי-ליברלי: חופש ההתאגדות. כשם שאין לשום ממשלה או עירייה זכות להגיד לנו איך לנהל את קהילת מתפללי בית הכנסת שלנו, כך אין להם זכות להתערב בחיי קהילה אחרת שנקים. וכשם שבית הכנסת שלנו אינו מהווה היום איום על שלטונה הריבוני של המדינה על המגרש שהבניין ניצב עליו, כך הקהילה האוטונומית שנקים אינה סותרת את הריבונות של מדינת ישראל בשטחה. אך ההתארגנות הקהילתית, הן במישור המעשי והחומרי לעת חירום, והן במישור הארגוני והרעיוני, יכולה לשדר לממשלת ישראל שאין לה סמכות חוקית ומוסרית וגם אין לה סיכוי מעשי למסור את הישוב שלנו לידי זרים. והיה וחלילה תתעלם הממשלה מן המסר הזה - נכריז על מדינה ריבונית בכל שטח שיופקר על-ידי הממשלה, וחוקת המדינה החדשה תהיה פדרלית לפי המשפט העברי - ברית קהילות ישראל (UCI - The United Communities of Israel). זאת ועוד: לברית הזאת יוכלו להצטרף גם אזרחים שאינם חיים בצל סכנה של גירוש, אלא גם קהילות בישובי "הגושים" ביו"ש, ואפילו קהילות שיקומו בכל רחבי הארץ. הפדרציה המוצעת תוכל לשמש בסיס ראשון לקראת רפורמה חוקתית מקיפה בישראל, אך גם תעניק בסיס לתמיכה עממית רחבה לפעילות נגד הגירוש. זאת לדעתנו ההזדמנות וזה האתגר הגדול. השאלה היא אם נקום לקדם את גאולת ישראל במהרה בימינו.