לפאתי מזרח קדימה אל התקוָה

הַתִּקְוָה / אסתר שקלים אֲבוֹתַי לֹא הִתְפַּלְּלוּ לְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה מִשּׁוּשָׁן צָפוּ יַמָּה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה בְּצִיּוֹן. וְעָלוּ וְטִפְּסוּ בְּחוֹף מַעֲרָב וְתָהוּ בְּסוֹף מַעֲרָב וְטָעוּ בְּסוֹד מַעֲרָב וְתָעוּ. וַאֲנִי בְּכֹתֶל מִזְרָח אֲשֶׁר בַּמַּעֲרָב קָדִימָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם אֲפַלֵּל. מתוך: אסתר שקלים,שרקיה, כנרת-זמורה-ביתן, אור יהודה, תשס"ו השיר "התקווה" מאת אסתר שקלים מתאר את חווית התקומה והעלייה לארץ מנקודת ראות של עולה מן המזרח: מאירן. הדוברת השירית מתארת את המתח שבין מזרח ומערב בזהותה. לא במקרה השיר נקרא "התקווה", כסוג של התכַּתבות עם ההמנון הלאומי שכתב נפתלי הרץ אימבר. השיר נכתב מתוך חיפושׂ תקווה בתוך הדו שׂיח בין מזרח למערב.

מבנה

בית א: געגועים לציון בית ב: העלייה ארצה בית ג: קלועה בין מזרח ומערב

תוכן השיר

געגועים לציון אֲבוֹתַי לֹא הִתְפַּלְּלוּ לְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה מִשּׁוּשָׁן צָפוּ יַמָּה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה בְּצִיּוֹן. הדוברת השירית מתארת את געגועי אבותיה לציון בהיותם בגולה. הפתיחה השירית יש בה משום התרסה כלפי ההמנון שכתב אימבר. בהמנון הלאומי כתוב "ולפאתי מזרח קדימה/ עין לציון צופיה", מתוך הנחה שכל העולים לארץ ראו את הארץ כשוכנת במזרח. הדוברת מתארת את ארץ ישראל ממערב לארץ אבותיה בגולה, להבדיל מיהודי אירופה שראו אותה כשוכנת במזרח. אימבר בתמימותו ראה את העולם היהודי כעולם אירופי השב את המזרח. כשיהודי אירופה התפללו בבית הכנסת, הם כינו את הכותל שאליו הם פונים בתפילה "כותל המזרח" כי פנו תמיד לארץ ישראל, דהיינו למזרח. אך היהודים בארצות האיסלאם מעולם לא קראו לכותל הפונה לירושלים בשם "כותל המזרח". כי בשעת התפילה הם כיוונו לכיוון ירושלים, והיא לא תמיד הייתה במזרח מבחינתם, שכן יהודים בעירק, פרס ותימן לא היו ממזרח לארץ ישראל. יהודי מרוקו למשל היו ממערב לארץ ישראל, והם ראו עצמם מערבים (מוגרבים, בלשונם). בדרך כלל מיקמו יהודי ארצות האיסלאם בכותל המופנה לירושלים בכותל את מנורת שיוויתי (מדובר במזמור ס"ז בתהלים המעוצב כמנורה, שמעליה הכתובת "שיויתי ה' לנגדי תמיד"), שלפי האמונה יש סגולה מיוחדת לקרוא את המזמור הכלול בה בצורת מנורה, ולא מן הכתב הרגיל. הדוברת שאבותיה עלו מאירן, חונכה כך שהם ראו את עצמם עולים מערבה. טופוגראפית, ארץ ישראל נמצאת מערבה לאירן. ולכן מבחינתם הם "לא התפללו/ לפאתי מזרח קדימה". היהודים גרו בשושן, הזכורה לנו כשושן הבירה ממגילת אסתר: "משושן צפו/ ימה/ אל השמש העולה/ בציון". ימה, משמע: מערבה, על-פי הכיוונים המופיעים במקרא. לא במקרה אירן מופיעה כאן כ"שושן": זוהי עיר מטונימית לפרס (אירן), מאז ימי התנ"ך. הביטוי "אל השמש העולה" מרמז על השאיפות של אבות הציונות להביא אור חדש לארץ, זריחה חדשה עם השיבה ארצה. מאז ראשית הציונות ראו אבות הציונות את השיבה לכאן כשיבה אל המזרח, והייתה ציפייה להתחדשות האומה על אדמתה. אבותיה של הדוברת ראו את הזריחה, אך הם הביטו מערבה בציפייה לראות את "השמש העולה/ בציון", למרות שממערב רואים בדרך כלל את שקיעתה של השמש. זהו דימוי שיש בו משום אוקסימורון. מבחינת היהודים בגולה המציאות האמיתית תמיד הייתה בארץ ישראל. הם מחפשים את "השמש העולה/ בציון": הפסיחה כאן אינה מקרית. השמש העולה בעיניהם אינה השמש העולה במזרח, אלא השמש העולה במערב, בארץ ישראל. הזמן האמיתי נמצא בארץ ישראל והאור האמיתי נמצא בארץ ישראל.

העלייה ארצה

וְעָלוּ וְטִפְּסוּ בְּחוֹף מַעֲרָב וְתָהוּ בְּסוֹף מַעֲרָב וְטָעוּ בְּסוֹד מַעֲרָב וְתָעוּ. העלייה ארצה מתוארת כאן כסאגה קשה ומפותלת, שיש בה ארבעה

שלבים:

שלב א: וטיפסו בחוף מערב. הביטוי "וטיפסו" מבטא את הקושי של ההגעה, מעין קשייו של המטפס על הר גבוה. כאן באופן אירוני מדובר בחוויה של טיפוס, אך מדובר בטיפוס על חוף: "וטיפסו בחוף מערב". ההגעה לחוף הארץ המובטחת נמשל לטיפוס על הר, עקב קשיי ההסתגלות לארץ החדשה, שתרבותה שונה. מדובר ב"חוף מערב", גם טופוגראפית וגם תרבותית. חוף ארץ ישראל הוא מערבה לאירן. וכן גם: הארץ מבטאת תרבות חדשה עם קודים מערביים, השונים מן התרבות המזרחית של העולים מארצות האיסלאם. שלב ב: ותהו בסוף מערב. הלם הקליטה וההסתגלות הוא כה גדול, שהם תוהים בארץ החדשה: הם אינם מסתגלים בנקל לתרבות החדשה. הביטוי "בסוף מערב" לקוח משירו של ר' יהודה הלוי "לבי במזרח": לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנכִי בְּסוף מַעֲרָב אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב ריה"ל עולה מספרד לארץ ישראל, הנמצאת עבורו בסוף מזרח. כאן העולים בשיר "התקוה" תוהים בסוף מערב, אולי על-פי הביטוי: ירד לסוף דעתו. מנסים להבין את המערב. הם רוצים לרדת לסוד המערב, להבין את משמעותו. שלב ג: וטעו בסוד מערב העולים מארצות האיסלאם אינם יורדים לפשר הצופֶן של תרבות המערב. הדוברת אף מחריפה ואומרת שהם טועים בהבנת המערב וסוד התרבות המערבית. הם נפתו להאמין אולי שכל דבר מערבי הוא חיובי מיסודו והוא שׂיא המודרניות והקִדמה, אך תרבות הצריכה של המערב, המתירנות והיחס למשפחה ולקהילה בלבלה אותם, והם במצב של אי-הבנה של תרבות זו. מעניין המעבר הלשוני מ"חוף מערב" אל "סוף מערב" (על בסיס של מלים נחרזות), אל "סוד מערב" (עיצורים דומים סוף- סוד). שלב ד: ותעו. העולים מתוארים כתועים במבוך, במקום ללא מוצא וללא כיוון. החלום של ציון התברר כחלום שנשבר אל סלעי המציאות. זה תואם את התפיסה של "סינדרום ירושלים", האכזבה מן המראה של ירושלים שאינה תואמת את ירושלים מן הכיסופים ומדברי הנביאים. היהודים עלו מארצות האיסלאם מתוך כיסופי דורות ומתוך תחושה שזו אותה ארץ שהם ראו בדמיונם, אך כאן נכזבו תקוותיהם. הם באו מעולם מסורתי, והארץ שנגלתה להם שידרה קודים שונים וסותרים את עולמם המסורתי. בעלותם ארצה הם היו משוכנעים שכולם כאן בארץ נאמנים למסורת אבות ושומרי מצוות. אך בבואם ארצה המשיכו להאמין שזו ארצם, והם לא נטשו את הארץ, למרות התהיות.

קלועה בין מזרח למערב

וַאֲנִי בְּכֹתֶל מִזְרָח אֲשֶׁר בַּמַּעֲרָב קָדִימָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם אֲפַלֵּל. הדוברת מתארת את עצמה קלועה בין מזרח ומערב. היא יושבת הן בכותל המזרח והן במערב. בבית הכנסת יש משמעות ארצית לכך שאדם יושב בכותל המזרח של בית הכנסת, אך כאן המשמעות היא מטאפורית. אולי היא זו שמנסה לחפש את הסינתזה בין העולמות, עקב היותה קרובה לשניהם. היא רואה עצמה נושאת פנים קדימה. היא בחלק הקדמי, כך היא חשה וצועדת קדימה. קדימה גם במובן "קֶדֶם" -מזרח: ארץ ישראל ממוקמת במזרח. ותפילתה היא: חדש ימינו כקדם. זהו פסוק מן התפילה, וכאן משמעותו: חזרת תרבות המזרח לימי קֶדֶם, כשהיא נתנה את הטון בדברי ימי ישראל (ספרות התנאים, האמוראים, הגאונים, הפוסקים לאורך הדורות, הפילוסופיה היהודית במהלך הדורות, הפיוט וכיו"ב). וכן גם במובן: חדש ימינו במזרח. זו תפילתה של הדוברת השירית, והיא נוקטת לשון "אפַלל" ולא "אתפלל", אולי כדי לרמז לביטוי "מי פילל מי מלל".

סיום

השיר "התקווה" מבטא ניסיון לתת פירוש משלה להמנון הלאומי, ניסיון לראות בהמנון ביטוי של מיזוג מזרח ומערב: ציפיה לזהות משולבת של מזרח ומערב כאחד, מתוך תקווה של חַדֵש ימינו כקדם.