הַמִּשְׁכָּן קַם
הִגִּיעוּ הָעֵת לְֹהַצְהִיר הַמִשְׁכָּן קַם
לְשַׁבֵּח וּלְקַלֵּס עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כָּאן
בְּרַם נִשְׁאַר עוֹד לִבְדּוֹק דָבָר קָטָן
אִם זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּאוֹצר הָיָה נֶאֱמָן
קַם וּמָנָה שֵׁשׁ אַרְגָּמָן וְשָׁנִי בְּנָקֵל
וְזָהָב כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת כְּעֶרְכָּם בַּשֶּׁקֶל
עִזִּים וָוִים וְעַמּוּדִים וְאֶת צִפּוּיָם
מָנָה אָבְנֵי הָחֹשֶׁן וּבְמָדֵי כֹּהֵן חָתַם
נָהַג בִּשְׁקִיפוּת בְּטֶרֶם לַחַשׁ יַתְחִיל
לֹא נָתַן פִּתְחון פֶּה לְכֹל הוֹלֵךְ רָכִיל
וְזֹאת בְּטֶרֶם עֲנַן ה' בַּמִשְׁכָּן יִשְׁכּוֹן
נִצַב מֹשֶׁה וְנָתַן לָעַם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן
לֹא חֲלִילָה כְּחוֹטֵא מִתְוַדֶּה
נִצַּב ןאָמַר אֶלֶּה פְּקוֹדֵי
סוף מעשה במחשבה תחילה
טוב לדעת איך לא לתת לרחש לחש לרנן, כל שצריך לחשוב תחילה ואת הדבר הנכון לעשות. לא לומר אני צדיק וישר ואין חשש כי יחשדו בכשרים. כל חכם וישר ילך על-פי הכלל האומר: סוף מעשה במחשבה תחילה. זה שעשה משה גדול הנביאים וגדול המנהיגים שקמו לעם ישראל בראשית התהוותו כעם. משתמה מלאכת המשכן שהושלמה עשיתו מן התרומות אשר ניתן העם מרצון, כמתואר בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל, אלה היו תרומות - זהב, כסף ונחושת וחמרי ערך אחרים, כולל תרומה בעשית מלאכת המשכן.
והנה מתברר כי העם הרבה לתרום עד כדי שנאלץ משה לבקש מכל איש ואישה הפסקת התרומה בחומר ובמלאכה שנאמר: ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש.(ויקהל כה/ו) בתום המלכה והמשכן קם משה מצא לנכון לתת דין וחשבון לעם, כמי שקבל בנאמנות אוצר רב (התרומות שנתקבלו), בטרם ילחש הלוחש ויתחיל להלך רכיל
לכן נאמר אלה פְּקוּדֵי, במשעות לִפְקוֹד, דהיינו לִמְנוֹת, כמובן לא לְפַקֵּד כי אז היה צריך שיאמר אלה פִּקּוּדֵי וכך גם תרגם זאת אונקלוס "מנינא". משה נהג ככל אדם ישר למרות שהקב"ה אמר עליו: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב/ז) משה נהג כפי שנהג כמי שחייב לדווח לציבור בני
האדם שנתנו בו אימון, ולא רק כלפי הקב"ה שרואה בו נאמן.
כבר הזכרנו את לשון האמרה הידועה במשפט, שצדק צריך להיעשות, אך גם צריך להראות שנעשה. המדרש מביא תוספת להסבר מדוע משה ראה צורך לתת דין וחשבון מבלי שנתבקש, כי (הוא) שמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, בצאתו אל האהל עד בואו אליו (שמות לג/ח) ואומר זה לזה: ראה צווארו, ראה שוקיו, אוכל משלנו, שותה משלנו (מלעיזים אלה התכונו לומר מנין לו כל השומן אם לא מִכִּכְּרוֹת הכסף והזהב העצימים שנתרמו.
המדרש מוסיף לומר כי הגיעו לְאָזְנֵי משה דברים הרכיל אמר להם: חייכם (בערבית אומרים בחיאתכון), משנגמרת מלאכת המשכן אני נותן לכם חשבון, וכיון שנגמרה – אמר להם: אלה פְּקוּדֵי המשכן.
משה בחר שלא להיות כמו אותם "יראים וחסודים" שבימינו ובכל דור ודור, הסוברים כי עצם היותם מוחזקים כיראים או כחרדים כיראי שמים, אינם חייבים לתת דין וחשבון על מקור עושרם, כאשר לא עמלו בשבילו ולא עשו מלאכה ממש והתעשרו מנין אם לא מעשית מן התורה קַרְדֹּם לחפור בה.
המשכן והמקדש הראשון והשני
לית מאן דפליג כי המשכן הוא מעין מקדש עראי נייד, העשוי מקרשים ומבדים מעמודים המצופים בזהב לשמירה על טהרתם, ומותאמים למטרה לשמה נעשו לעבודת האלוהים במשכן. לביצוע המלאכה במשכן בחר הקב"ה את הָאוֹמָן בצלאל בן אורי בן-יאיר למטה יהודה לאמנות שבמשכן ולצדו בחר הקב"ה את הָאֻמָּן אהליאב בן אחיסמך למטה דן לעשית המלאכה. לכן הפרשה מתחילה בציון שמות עושי המשכן בבצלאל ןבאחיסמך שכבר נזכרו לא פעם ובהרחבה. הפרשן ספורנו (ראה הערה למטה) קושר זאת בתולדות עם ישראל, וזה מתאים לתקופתנו.
הפרשה מדגישה עשית המלאכה בידי אנשים צדיקים האחד אוֹמָן ששרתה עליו רוח הקודש וְאחד אֻמָּן שעשה את מלאכת המשכן, ובכך תרמו את אוֹמָנוּתָם ואת אֻמָּנוּתָם (עבודה עברית) זאת בנוסף לתרומות בני ישראל מכספם ולא מכספי זרים. זה שונה מאופן בנית מקדש שלמה שעושי המלאכה בו היו זרים מצור, לכן נפסדו חלקיו והיה צורך בחיזוק הבית עד שנפל בסוף בידי אויבי ישראל. כך גם קרה בבניית בית המקדש השני שכל כֻּלּוֹ הוקם בחסדי כורש ובעבודת צידונים וצורים.
לכן נאמר כי לא היו בו לויים (עזרא ח/טו) גם לא שרתה בו שכינה, ולא החזיק מעמד ונפל בידי אויבי ישראל. המסקנה שאת מלאכת הבניין צריך לעשות על בני ישראל עצמם ואתו דין בהגנתה.
באותו זמן יכולים לעשות גם עתים לתורה. כשם שבתי המקדש הוקמו בפועל בעבודה ובמלאכה של עם ישראל כך גם יקום הבית השלישי, ולא יבנה על-ידי הקב"ה ויוגש לנו על מגש של כסף. על כל אחד למלא חובתו בעשיה ובהגנה, לכך מתאימים דברי חכמים: ה' ילחם לכם ואתה תָּחַרְשׁוּן ולא תחרישו בישיבה בְּחִבּוּק יָדַייִם. לכן כיוון שהמשכן נבנה בעבודה עברית שלא כמו בתי המקדש, הוא ליווה את ישראל במדבר ובבואם ארצה ואף נזכר קיומו גם בספר שמואל. הוא נשאר קַיָּם ונגנז, ולא נודע מקום גניזתו, כשם שלא נודע מקום קבורתו של משה.
כבוד ה' מָלֵא את המשכן
משתמה מלאכת המשכן, נצטווה משה להקימו (להעמידו) שנאמר: וידבר ה' אח משה לאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את המשכן אהל מועד. (מ/א,ב) זאת לאחר שנאמר: וַתֵּכֶל כל עֲבֹדַת משכן אהל מועד... ויביאו את המשכן אל משה וגו'... (לט/לב, לג) רש"י אומר: שלא היו יכולין להקימו.
ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה הקמתו שלא יכול היה להקימו שום אדם מחמת כֹּבֶד הקרשים שאין כוח באדם לְזָקְפם - ומשה העמידו (את המשכן) אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על-ידי אדם? אמר לו: עֲסֹק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו וזה הוא שנאמר "הוקם המשכן" – (מדרש רבי תנחומא (קֹבֶץ דרשות ופרושים לתורה) משקם המשכן: לא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. (מ/לה) והרי כבר נאמר כי הקב"ה ציווה להקים את המשכן, אך אמר כי הוא ישכון בתוך העם ולא בתוך המשכן.
כאן בא לעזרתנו הרמב"ם בין יתר המפרשים, ליישב את הַסְטִירָה בין הדברים, ואומר כי אין כאן המחשה של נוכחות הקב"ה בתוך המשכן, אלא כאן צריך האדם להתעלות לרמה גבוהה יותר מבחינת ההבנה ויבין כי אין מדובר בדבר מוחשי וכי כבוד ה' האמור כאן, אינו אלא ביטוי מליצי לעבודת ה' במשכן. אין הכוונה שהאל שוכן במשכן בצורה גשמית, הוא בו במשמעות רוחנית.
זה מתאים לאותה אמירה שכבר נאמרה במסגרת רומה על האמונה באלוהים: אלוהים לא נראה, אך בתודעה נודע. וכבודו מלאה כל הארץ ובכלל זה המשכן והמקדש ובתי מדרשות ובתי כנסיות ובתוכו של האדם עצמו שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כשהאדם ידע כי הקב"ה שוכן בתוכו, לא יטמא את עצמו במעשיו ובדרך חשיבתו כי הוא מטמא את הַקֹּדֶשׁ, טוב אם האדם ימסור לעצמו דין וחשבון על מעשיו ואנו אומרים זאת יום יום בתפילה: לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו. בעשותנו כן אין חשש שנמעל בנותני אימונם בנו ולא נשקר בדין וחשבון שלנו ונמלא את חובתנו כאשר צִוָּנוּ אלוהים כלפי זולתנו, כי האדם יודע את האמת ואומר אותה בלבבו לעצמו, אלא שאין לו די אֹמֶץ לומר את האמת בפיו לזולתו, כי האדם לוקה בחולשה רוחנית.
כֵּן נֶאֱמַר עֲשֶׂה לְךָ עִתִּים לָתוֹרָה
וְתֵּן עִּתִּים לִהְיוֹת אֶחַד מְהַשּוּּרָה
וְדַע גָּם כִּי אֵין תַחֲלִיף לַמְּלָאכָה
כְּדִבְרֵי חֲכָמִים שֶׁהִרְבּוּ בְּשִׁבְחָהּ
אֵין לִסְמוֹךְ עַל הַנֶּס כְּבַר נֶעֱלַם
רַק בַּעֲשִׂיָּה מִתְקַיֵּם לוֹ הָעוֹלָם
הֲרֵי מִצְוַת יוֹצֵא צָבָא כְּתוּבָה
וְאַל תֹאמַר שֶׁהֵם יְקַיְמוּ חוֹבָה
הַשּׁוֹאֵף לְהִתְפַּרְנֵס רַק מִתְּרוּמָה
הֲיִלְמַד תּוֹרָה וְהַסַּכָּנָה בְּעִצּוּמָה
כִּי בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה אֵין תְּקוּמָה
וְאֵין שׂוֹרֵד בְּעֵת מִלְחָמָה אֲיֻמָּה
אֲזַי טוֹל נֶטֶל אֲחֹז יָד עֲלוּמָה
לְמַד לִלְחוֹם וּזְקוֹף קוֹמָה