החופש האישי תפס את מקומם של החובה, המשמעת והריסון העצמי. התנהלות זהירה, מכבדת ובלתי דורסנית אינה רק הבסיס של תרבות הנהיגה, של שמירה על המרחב הציבורי, אלא גם הבסיס להתנהלות מרוסנת ובלתי מושחתת בכספי ציבור
רחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית בירושלים - רחוב דו-סיטרי סואן ופקוק בכל שעות היום, לאורכו יש חנויות ומסעדות - עורק של פעילות עירונית, תוססת ו... משוועת לחנייה. מאחורי המרכז המסחרי הקטן ישנו מגרש חנייה. ארבע מכוניות עמדו בתור לפני הכניסה ולא זזו. תוך דקות, נוצר פקק תנועה דו-כיווני שגלש מאזור החנייה לרחוב הראשי. צפירות עצבניות החלו להישמע מכל עבר. כמה קללות כבר עפו דרך חלונות כלי-הרכב. בכניסה לחנייה עמד טנדר, מנועו פועל, אבל נהגו איננו, בסגנון "תכף אשוב". הוא באמת שב, אחרי כמה דקות של נצח, ועם חיוך ממזרי על פניו ותנועת יד מבטלת, שאל: "מה הבעיה שלך?".
בוקר. הרכבת מירושלים לתל אביב יצאה בדיוק שוויצרי. ארבע בחורות יפות מצויידות בספרים ומחשבים ניידים ישבו וסיפרו אחת לשנייה חוויות. הן הרגישו מאוד בנוח. ממש בבית. זו מתחה רגליה והניחה אותן עם הנעלים על המושב ממול, וחברתה ישבה על המושב שלה כשהיא מחבקת את ברכיה ונעליה. שלישית מרחה את ציפורניה בלאק, והקרון התמלא ריח חריף של אצטון. ואילו הרביעית קילפה תפוז וניגבה את האצבעות בריפוד המושב - רק בפינה.
תלמידי תיכון יושבים על מסעד הכסאות, ונעליהם, שקודם לכן טבלו בבוץ - על המושבים. בלובי של מלון מפואר יושבים שלושה צעירים שחזרו מסיור, עייפים, רגליהם על השולחן... אין מעירים להם - לא מנהל המלון, לא בעל בית הקפה ולא מחנך הכיתה. לא מספרים להם שמנהגם גורם לאובדן כספי לבעל המסעדה או למערכת החינוך. לא מעירים את תשומת ליבם לכך כי מחר או כעבור שעה יבואו לבית הקפה או לכיתת התיכון איש או אשה, מורה או נערה, וישבו על אותו כתם בוץ או שוקולד שהם השאירו, או כי בעוד שעה קלה יאכלו סועדים על אותו שולחן...
כשדחף נרקסיסטי מתחפש ל"חופש הביטוי"
לפני שנתיים יצאו לרחובות מאות אלפי ישראלים ודרשו מהממשלה "צדק חברתי". איני מבטלת או מתעלמת מנכונות הטענות נגד מחיר הקוטג' - יוקר המחיה בארץ, או נגד אומנות התספורת - השחתת העולם העסקי והפיננסי. אנו צודקים: המתח והעומס היומיומי שתחתיו כורעים אזרחי ישראל הופכים אפילו את השעמום, הכיעור ומזג האוויר המגעיל של מנצ'סטר שבאנגליה לסביבת מגורים מפתה. אבל האם מלחמת ההתשה היומיומית, שהוציאה את רבבות אזרחי ישראל לרחובות היא תוצאה של יוקר המחיה או של מצוקת הדיור? האם הכתובת היא הממשלה? או שמא הדרישה ל"צדק חברתי" היא קודם כל ובעיקר קריאה לכל אחד ואחת מאיתנו?
ממשלות אמורות להגן על החופש של הפרט ועל הביטחון של הכלל ועל האיזון הדק שבין שני אלה; הן אמורות להבטיח את אכיפת החוק, לדאוג למערכת משפט הוגנת שתנהג ללא משוא פנים. אבל חובותיה אלו אינן פוטרות את היחיד מהחובה לקיים את החוק - מ"לא תגנוב" בדיוק כמו מעצירה באור אדום או מהימנעות מגרימת רעש אחרי 11 בלילה.
השלטון אומנם מתקצב את ניקיונם של הרחובות והגנים, אבל אין בכך כדי לפטור את המנגליסט המצוי מאיסוף שקיות הבמבה של ילדיו, ומהשארת פיסת הדשא שהצליחו לגדל בארץ החמה שלנו - נקייה. הממשלה אכן ממונה על ההגנה על החלשים דרך מערכות כגון ביטוח לאומי - מבוך של קריטריונים, ניירות ופקידים. אבל את החמלה, את מידת החסד והרחמים, את חוש האחריות והערבות ההדדית - חווה היחיד, לטוב או לרע, באינטרקציה היומיומית בתחנת האוטובוס, ביחסי שכנות, במחוות אנושיות אקראיות.
הטלת האחריות ל"צדק חברתי" על מערכות השלטון אינה אלא ביטוי לאגוצנטריות ועצלנות, להתנערות מאחריות אישית של כל פרט בוגר בחברה. סיפור הטנדר לעיל הוא אומנם דוגמה מוכרת להחריד להתנהלות המחייבת התערבות שלטונית.
אולם אם במקום לגייס כוח שיטור גדול יותר שיוכל התמודד עם תופעות מסוג זה, שיפטרל ו"יעיף" את הטנדר מפתח החנייה, עם או בלי דוח עסיסי על הפרעה לסדר הציבורי; אם במקום לחייב את הממשלה להגדיל (מכיסנו) את תקציב משרד-הפנים, שיותנה ברפורמות והתייעלות ומיגור השחיתות הפנימית, ופקידים יתקוטטו על מי לא ענה למי על איזה מיזכר, וידליפו על איזו מסיבת ז'קוזי זחוחה, ויסיטו את תשומת הלב של הציבור לשאלה שולית שתידון בבתי משפט ובוועדות (שוב כסף - מכיסנו), ושיסתיימו בפיטורי המנהל, וישאירו את המערכת בדיוק באותו מצב של חוסר יעילות ושחיתות - אם במקום כל זה, לא היה אותו נהג טנדר חונה בפתח החנייה "רק לרגע", אם מישהו היה אומר לו שהוא - לא הממשלה ולא הטייקונים - אחראי לקיומה של חברה תקנית, ל"צדק חברתי", אז בכיס שלנו היה נשאר קצת יותר כסף, ובסוף היום לא היו עצבינו מרוטים.
שיעורי אזרחות נגמרים בשינון שמות הנשיאים, או בלימוד היחס בין הרשות המחוקקת למבצעת. שיעורי אזרחות טובה מתחילים ב"אהבת לרעך כמוך": ב"לא תצפור לחברה שלך שתרד כבר", ב"לא תשאיר שקית ניילון על הדשא בגינה הציבורית", ב"לא תחסום חנייה פרטית"... ממשיכים למצוות מעשר, לקט, פאה ושיכחה, דרך "מפני שיבה תקום" ו"הקדם שלום לחברך".
"צדק חברתי" אינו מוצר שהממשלה יכולה לספק לנו. זה לא משהו שמישהו אחר חייב לנו. זה משהו שעלינו לדרוש מעצמנו ולחנך לו את ילדינו. אם אנו רוצים לחיות במקום טוב יותר, נוח ונעים יותר, עלינו להתעקש לא רק שמחירי הדירות יירדו, אלא בעיקר שמפלס האי-איכפתיות החברתית, רמת האטימות לזולת וגסות הלב ירדו. ואת זה שום ממשלה אינה יכולה לספק לנו.
הרגישות לזולת אינה מתחילה ונגמרת בהפגנות למען הסודנים או נגד גדר הביטחון. היא מתחילה ושואבת את עוצמתה מתשומת הלב הקטנה - "הפולנית", המיושנת, של מצוות לרדת בשקט בחדר המדרגות - שהעמידה את נוחיותו של הזולת לפני הדחף הנרקסיסטי המתחפש ל"
חופש הביטוי"; תשומת הלב שהקפידה כמעט בקדושה על המרחב של הזולת - על המתחם הגאוגרפי שלו, על הזמן שלו ועל מרחב השמע שלו - היא שיצרה במהלך ההתפתחות התרבותית את הגוף האדיר של "הליכות ונימוסין". הכוונה היא לאותה "דרך ארץ", שבמאה ה-20 זרקנו לטובת "כנות", "הבעה עצמית" נטולת עכבות או "הכלת האחר" - הווי אומר "מי אומר שזה לא טוב/ יפה/תרבותי?".
הכוונה הייתה טובה: שאפנו לבנות חברה טובה יותר, משוחררת מכבלי הצביעות שחנקו את הנשמה, את היצירה, את האמת; שהסתירו תחת מעטה הנאותוּת את הניצול והריקבון החברתי, השחיתות השלטונית והשחתת המידות. אבל כמו שטעו אנשים כמו סטפן צווייג למשל, שהיו בטוחים כי שחרור גוף האישה מאזיקי המחוך בסוף המאה ה-19 ומהפכת החופש המיני יביאו למותן של הפורנוגרפיה ותעשיית הזנות, כי לא יהיה בהן עוד צורך, כך גם הביטול של כללי הנאותות החברתית לא הביא עימו חברה צודקת יותר, חומלת יותר.
יצרנו זירת התגוששות אלימה ומנוכרת
עד תחילת המאה ה-20 אף אדם הגון (לא רק יהודים שומרי מצוות) ואף אישה המכבדת את עצמה לא יצאו מפתח ביתם למרחב הציבורי ללא כיסוי ראש. בא דורו של סבי ומרד במוסכמות החברתיות, והוריד את הכובע. ההיסטוריה האנושית נחלקת ללפני ימי הכובעים ולאחריהם.
כי הבעיטה בחובת כיסוי-ראש בפרהסיה גלגלה לתעלות הניקוז החברתיות לא רק את הכובעים, אלא את עצם ההבחנה בין התחום הפרטי לזה הציבורי ואת עצם החובה להגביל את הביטוי העצמי מפאת כבודו של הזולת. ויתור על כיסוי ראש מסמל את ראשיתו של תהליך שחרור-הפרט מעצם חובת ההתייחסות לכלל. קצה התהליך מוצא את ביטויו בימינו במכונית הטסה ברחובות העיר הנמים בשלוש לפנות בוקר בחלונות פתוחים שמהם בוקע רעש מחריש אוזניים, בספל הקפה החד-פעמי הנופל לנו "במקרה" מחלון המכונית, בפקידת בנק הלועסת סנדוויץ תוך כדי טיפול בלקוח, ובפקיד דואר המדבר בטלפון הנייד, כי "מה יש לך, זה בקשר לאוטו שאני מוכר", ובניצול אגואיסטי של כרטיס הכניסה להרצאה או לקונצרט, גם אם אתה מצונן ומשתעל ללא הרף.
המרחב הציבורי הפך מקום שבו אדם אינו חייב. החופש האישי תפס את מקומם של החובה, המשמעת והריסון העצמי. התנהלות זהירה, מכבדת ובלתי דורסנית במרחב הציבורי היא הבסיס של תרבות הנהיגה, של שמירה על מתקני הגן, והיא גם הבסיס להתנהלות מרוסנת ובלתי מושחתת בכספי ציבור.
קריאה ל"צדק חברתי", ל"יחס לזולת", ל"קבלת האחר" אינה יכולה להישאר ברמת ההתייפיפות הפילוסופית, פתוחה לפרשנות אישית מופשטת. עליה להיות מעוגנת במעשים אישיים, מפורטת ברמת רזולוציה של מחוות יומיומיות.
השיח הפסיכולוגי-סוציולוגי אחראי גם הוא לתהליך ההתנערות מאותו גוף עצום ומעיק של הִלכות דרך ארץ. הדבר נעשה על-ידי דחיית השיפוט הערכי לטובת "הכלה", ושלילת הביקורת ככלי לגיטימי בשיח הבין-אישי מפני חשש מיצירת תחושות-אשמה בנפש הצעירה. כך נותק היחס לזולת מרגש החובה והושאר הפקר להבנה האינטואיטיבית ולעת רצון קפריזי. כל ספר החוקים האדיר - יצירה של אלפי שנות ציוויליזציה - נידחה כמיותר מפני האוטונומיה הקדושה של היחיד.
ללא קשת המחוות היומיומיות המרכיבה את יחסינו הבין-אישיים - לכסות את הפה בעת שיעול, לבקר חבר חולה, לאכול בפה סגור, לא לחסום חנייה פרטית, לעזור לפנות את השולחן, להגיע בזמן לפגישה, לא להיכנס לדברי האחר (אפילו לא אם אתה המראיין) - חיי היומיום הפכו לזירה של התגוששות כאוטית, אלימה או מנוכרת.
באופן פרדוקסלי, העדר אותה קשת של מחוות המעידות על התחשבות בזולת, לא הותיר את היחיד המאושר, החופשי, היצירתי. כי מה שנשאר הוא היחיד הפגיע, נטול מגן-החובה ונטול המחסומים.
למה פגיע? כי כשסבתא רבא שלי ננזפה, הנזיפה לא הותירה בה חבלה נפשית לכל חייה, שכן הידיעה שיש מותר ויש אסור הסיטה את הנזיפה מן המישור האישי, והגנה עליה. אבל היום, בעידן היחסיות המוחלטת, ילדה המתבקשת להסיר את נעליה המלוכלכות מהכיסא, חשופה לחלוטין, והביקורת בהכרח משתמעת כאישית ופוגעת בביטחון העצמי שלה, עושה לה דוואליואציה - בז'רגון הפסיכולוגי.
אדם הגדל בסביבה נטולת ביקורת משול לגוף הגדל בסביבה חסרת חיידקים שאינו מפתח מערכת חיסון. ילדה שאין דורשים ממנה לנהוג בנימוס או להמתין או להתאפק, גם לא תפנים את הצורך והחובה להתייחס לסביבתה. היא תגדל להיות גם חסרת התחשבות וגם פגיעה.
כך הפכנו את היוצרות. את החוקים האלטרואיסטיים של אבותינו זרקנו לטובת הפרט היחיד, והפכנו את הפרט לפגיע יותר בחברה כאותית ואלימה. האם נצא במאות אלפינו ונצעק "צדק חברתי" כשהאצבע המאשימה תופנה אל עצמנו? האם נחזיר לעצמנו את האחריות ואיתה את העוצמה הדרושה לתיקון החברה, או שנישאר בכיכר ונחכה שזמר זה או אחר יבוא לשעשע אותנו ולהחמיא לנו...?