פרשת השבוע פותחת בפסוק [ויקרא טז]: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ: ומה אומר ה' למשה אחרי מות שני בניו הגדולים של אהרון – [ב] וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרן אָחִיךָ וְאַל-יָבא בְכָל-עֵת אֶל-הַקּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפּרֶת: וכאן מתעוררת שאלה סגנונית פשוטה: מה אמר ה' למשה בדיבור הראשון? הרי רק בפסוק השני ה' מורה למשה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרן אָחִיךָ, אז מה אמר לו בפסוק הראשון? רש"י מפרש: היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו: משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב; בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון; לכך נאמר אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן. במילים אחרות, הפסוק הראשון בפרשה מציג את הרקע להמשך, הציווי לאהרון: וְאַל-יָבא בְכָל-עֵת אֶל-הַקּדֶשׁ.
אזהרה עם תזכורת כואבת
תזכורת: האירוע של מות שני בני אהרון מספר בפרשת שמיני, קראנו אותו לפני שלושה שבועות [פרק י]: [א] וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. [ב] וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. מיד אחר כך מדבר ה' עם אהרון (או עם משה שיאמר לאהרון): [ט] יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. כאן לא נאמר לו מפורשות כי זה היה החטא שהביא למותם של בניו, רק הוזהר שלא להיכנס למקדש במצב של שכרות. לעומת זאת, בפרשה שלנו אומר ה' למשה כי הציווי המופנה לאהרון בא על-רקע וכלקח ממותם של שני בניו. הם פשוט התלהבו מהאפשרות להתקרב לה', התקרבו יותר מדי, שלא על-פי הסדר, ומתו. לכן כעת מקבל אהרון סדר מפורט מתי ואיך להתקרב.
ללמוד מניסיונם של אחרים
יש עוד כמה וכמה נושאים יסודיים ביותר בפרשת השבוע, אבל מהעובדה שהפרשה פותחת דווקא בלקח הנ"ל, והלקח הנ"ל הוא שמה של הפרשה כולה עם כל הנושאים שבה, יש לומר כי המסר המרכזי בפרשה הוא אכן לימוד הלקחים הנכונים מאירועים שונים. ומעניין שכשיטה, בפרשת השבוע התורה מציעה לנו ללמוד לקחים לא ממה שקרה לנו, אלא ממה שקרה לזולתנו, שלא יקרה לנו מה שקרה להם. כך בהוראות שמקבל אהרון כלקח ממות בניו וכך גם בנושא נוסף התופס מקום מרכזי מאוד בפרשה, פרשת עריות. הפרשה מסתיימת באזהרה [פרק יח]: [כד] אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: [כה] וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-ישְׁבֶיהָ: [כז] כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: [כח] וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.
להישמר מהשפעת הסביבה
השנה קוראים את פרשת אַחֲרֵי מוֹת ב'שבת הגדול' בסמוך לפני פסח, החג שעניינו הוא לחוות שוב את יציאת מצרים ובמלוא העוצמה. במצרים היינו משועבדים פיזית, אבל גרוע מכך היה השיעבוד הרוחני, השהות בארץ מלאה תועבות שונות בלי יכולת לחמוק מהשפעה סביבתית. כעת, בפרשת השבוע, נמצאים כבר בדרך לארץ המובטחת, אבל גם בה אורבות סכנות מהסוג הזה. לכן את פרשת העריות פותחת התורה בתזכורת ובאזהרה: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: [ג] כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: [ד] אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת- חֻקּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: [ה] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה': [ו] אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'.
סכנת הגבולות הגמישים
ברור לגמרי שגם בנושא הזה התורה מציעה לנו ללמוד מניסיונם של אחרים, והפעם מניסיונם של זרים. אם נתייחס רק לדברים הכתובים בתורה בפירוש, הרי הדבר הכי בולט במצרים היה עצם השיעבוד הכפוי, שהשלטון מרשה לעצמו להשתעבד בנתיניו ואינו מציב לעצמו גבולות יציבים בתחום הזה. סביר להניח שהעדר הגבולות בתחום זה משליך על תחומים נוספים, שגם בהם השלטון נעדר גבולות, אבל כאמור, כרגע אנחנו מתייחסים רק אל מה שכתוב בתורה בפירוש. וכאשר לשלטון אין גבולות (ברורים וידועים על כל פנים) לא ימלט שנתיני אותו שלטון יחקו אותו ויפרצו גם הם את הגבולות. זו האווירה שבה חיינו במצרים וכל כך התרגלנו אליה, עד שלא עלה בדעתנו שאפשר גם אחרת. וכאשר השיעבוד הכביד יותר מדי, כל מה שביקשנו זה הקלות, לא עלה בדעתנו שאפשר וגם צריכים חרות.
פריצת הגבולות
למעשה, כאשר מתבוננים בזה, בני אהרון היו צדיקים במדרגה נעלית ביותר; עד כדי כך שמשה אמר לאהרון: כעת אני יודע שהם גדולים ממני וממך, שעל כן בהם בחר ה' להתקדש: [ג] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד... ברור אם כן שהחטא היחיד שבעטיו מתו בחטף, הוא החטא שמפניו מוזהר אהרון בפרשתנו. ואין זה סותר למה שעולה מהציווי שקיבל מיד לאחר האירוע בדבר האיסור לשתות יין, שמזה לומדים כי בניו נכנסו למקדש כשהם שתויי יין; כי הרי מה שמאפיין את השיכור זה שהגבולות זזים לו, וזה מה שקרה להם. כאמור, בני אהרון היו צדיקים גדולים, וממה שקרה להם אנחנו אמורים ללמוד – זה הרי מה שנדרש ללמוד אביהם – כי גם במדרגות הגבוהות האלה של צדיקי אמת, יש גבולות ואין לפרוץ אותם. קל וחומר שיש להקפיד על שמירת הגבולות במדרגות נמוכות כשלנו.
לשלוט בנטיות הלב
לכאורה, פרשת העריות מזהירה אותנו מפני פריצוּת כפשוטה, מפני מה שקוראים היום מתירנות מינית, אבל באמת היא מזהירה אותנו מפני פריצת גבולות בכל התחומים. כי אין שום דרך להפריד בין פריצות כזאת ובין פריצות אחרת, מי שיש לו גבולות – יש לו בכל התחומים. וגם להפך. כל השאר תלוי בהזדמנויות, בנטיות הלב ובחישובים של עלוּת מול תועלת. לכן ייתכן שאצל אדם הפרוץ בעריות למשל, לא נגלה סימנים של פריצת גבולות בתחום הממוני או בכל תחום אחר. כי נטיית הלב שלו היא לכיוון הזה ולא לכיוון אחר. וכך גם בכל התחומים שבפרשת השבוע התורה מזהירה אותנו מפניהם; כי לכאורה, די להזהיר מפני פריצת הגבולות פעם אחת, לשם מה חוזרת התורה על אותה אזהרה שוב ושוב? ואין הכוונה לפירוט התחומים שבהם יש גבולות אלא לתזכורת החוזרת שוב ושוב: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
מקור הסמכות
התזכורת הזאת אומרת כי ה' יתברך הוא מקור הסמכות ועל כן אנחנו נדרשים לשמור בקפדנות על הגבולות שהוא מציב בפנינו. גבולות למעלה, אלה שבהם נכשלו בני אהרון וגבולות למטה שבהם נכשלו המצרים והכנענים להבדיל ובהם גם אנחנו עלולים להיכשל ר"ל. בכל מדרגה יש את הגבולות שלה ואין מי שמורשה לפרוץ את אותם. כאמור, בפרשת השבוע התורה מזהירה אותנו שלא לעשות כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם, והסברנו שזה יכול להתייחס להשלמה עם שיעבוד השלטון את הנתינים. ובאותה נשימה התורה מזהירה אותנו גם: וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ, כדי לעמוד בציווי הזה צריכים לדעת מה אפיין את הכנענים, והתורה לא ממש מפרטת. רש"י אומר שמפסוק זה יש ללמוד שמעשיהם של המצרים ושל הכנענים היו מקולקלים מכל האומות. אבל במה?
שיעבוד חיצוני ושיעבוד פנימי
דומה, שאם במצרים המאפיין היה השתעבדות מוחלטת לשלטון שיכול להיות, וגם היה, גחמני להחריד, הרי בכנען המאפיין היה השתעבדות מרצון לנטיות הלב האישיות. דומה כי הפסוק שמאפיין את הכנענים יותר מכל הוא זה שאומר הנביא הושע [יב, ח]: כְּנַעַן, בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה; לַעֲשֹׁק אָהֵב: הוא פשוט אהב לעבוד על אנשים. בימינו, מן הסתם היו מכנים אותו בשם החיבה: תחמן. או מכניסים לכלא אם נתפס במשהו מוגזם. לטובתו האישית כמובן. וכמובן, כאשר החיים מתנהלים על-פי הכללים האלה, כלומר כאשר הכללים לא ממש ברורים כי הם גמישים ומתחלפים בהתאם לרוח האופנתית שנושבת בכל זמן נתון, האזרח הפשוט מתבלבל וכבר אינו יודע בוודאות מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע. מבחינה זו, למצרים היה יתרון מסוים, לא כל אחד עשה מה שרצה כי היה ברור שיש בעל הבית.
גם מצרים וגם כנען?
וכעת, ערב חג החרות, זה הזמן הכי מתאים לערוך את חשבון הנפש שלנו בכיוון שמציעה לנו פרשת השבוע; דומה כי לא הצלחנו להיפטר מהרעות החולות שמפניהן היא מזהירה. ספק אם ניסינו. כי אצלנו, כמעט כמו במצרים, השלטון נוטה לשעבד את האזרחים ורובם הגדול חסרי אונים להתמודד מולו. מצד שני הולכת ומתרחבת התופעה של מה שמכנים עבריינות רכוש, תופעה שהקרקע הפוריה לצמיחתה היא שלטון שעסוק יותר מדי בעצמו ופחות מדי בטובת האזרחים שעל טובתם הופקד. למעשה, עוסקים אצלנו במלוא המרץ והחיות בעניינים שוליים כגון ביטחון ומדיניות חוץ ובכלל לא בעניינים מהותיים. והרי פרשת השבוע אומרת חד וחלק כי האחיזה בארץ כרוכה ברמה המוסרית של יושביה: [כח] וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. לא בעיות ביטחון, רק מוסר.