אירועי השבוע האחרון, ובמיוחד חידוש ברית האחים עבאס/חמאס, מאפשרים פסק זמן למחשבה, להערכה מחדש, לבחינת הנחות היסוד שהובילו את ישראל עד הלום, להתפכחות. כל מי שעיניו בראשו חייב - אפילו בשלב מאוחר זה - להודות שהנחת היסוד שעמדה בבסיס "תהליך השלום" כאילו יש מחבלים "טובים", שאתם ניתן לשאת ולתת ואפילו לתת להם מדינה בלב ארץ ישראל, ומחבלים "רעים" שאתם אין על מה לדבר, הנחה שגויה זו התנפצה סופית. אין שני סוגי מחבלים.
הברית בין האחים בדם, בין מנהיגם של הטרוריסטים ה"טובים" מרמאללה לבין מנהיגם של הטרוריסטים ה"רעים" מעזה, קובעת ומאשרת: עבאס/חמאס - אחים בדם. לשניהם יעד משותף: חיסולה של מדינת ישראל, ולא רק גירושם של המתיישבים ביהודה ובשומרון. ההבדל הוא בסגנון: חמאס אינו מסווה את יעדיו; עבאס - כן, ועל כך הוא זוכה באהדתם של "העולם הנאור", הצמד אובמה-קרי, והשמאל הקיצוני בישראל. את אלה שום מציאות לא תבלבל, ולא ירחק היום שבו שוב ידחקו בנו לטמון ראש בחול ולהמשיך ב"תהליך השלום".
במציאות החדשה כל אחד מהמעורבים אמור לתכנן את צעדיו מחדש. הצד האמריקני יכול להפסיק להטיח את ראשו וראשינו בקיר, להתנתק מהנחות היסוד השגויות המאפיינות את מדיניותו במזרח התיכון (לוב, מצרים, סוריה, אירן, וכמובן ארץ ישראל) ולהתמודד עם אתגרים עולמיים (למשל, אוקראינה). הצד הערבי כבר בחר להתעסק במפריד ובעיקר במשותף בין שני התאומים עבאס/חמאס, ואל לה לישראל להעדיף מי מהם. שניהם אויבינו.
לישראל נקרתה הזדמנות פז לשחרור מן הנוסחה השקרית של "פתרון" שתי המדינות ממערב לירדן. מעולם לא היה היגיון או סיכוי לכך. כשם שהערבים דואגים לענייניהם, כך צריכה לנהוג גם ישראל. בראש ובראשונה: עלייה. האנטישמיות המתעצמת באוקראינה, בצרפת ובארצות אחרות מחייבת את ישראל להתמקד בייעודה הציוני: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל, ובלבד שלא תשדר שכאן בארץ מתכוונים לגרש יהודים מבתיהם.
הפשרה הטריטוריאלית הנדיבה בארץ ישראל כבר נעשתה כאשר נחתם השלום עם ירדן. כעת נותר לישראל להמתין עד שהרוב הפלשתיני יממש את זכויותיו במדינתו שמעבר לירדן.
הנחה שגויה אחרת שאבד עליה הכלח היא שיש שני סוגי ערבים ושני סוגי יהודים. ההבדל בין ערביי ישראל לבין ערבים שאינם אזרחי ישראל הוא 19 שנים בלבד (1948-1967, חצי אחוז בלבד מתולדות עם ישראל). מחמוד עבאס הוכיח בדרישתו לשחרר רוצחים ערבים-ישראלים שהוא רואה את עצמו כמנהיגם של כל ערביי ארץ ישראל, לרבות אלה שהם אזרחי ישראל; העיתונאי הערבי-ישראלי ששהה בלבנון עם מסמכים שהונפקו ברמאללה המחיש אותה מציאות.
באופן דומה אין שני סוגי יהודים: יהודים ממזרח ל"קו הירוק" שמגוריהם ארעיים, שזכויות
האדם והקניין שלהם הן הפקר ונתונות למרמס, שמותר ואף רצוי לגרשם, שרצוי לתכנן עבורם תוכניות פינוי-פיצוי גזעניות; ויהודים ממערב ל"קו הירוק" שמגוריהם מגורי קבע ואיש אינו רשאי לנשלם מבתיהם ומרכושם. כל מי שזומם "שלום" על סמך הבחנה שרירותית בין שני סוגי יהודים אינו איש שלום ואיננו אדם שזכויות האדם הן באמת נר לרגליו.
ישראל תהיה נשכרת אם תשכיל לצאת מעמק עכור לפתח תקוה, ואם תוציא מתוק מעז. עגל הזהב של "השלום" מיצה את עצמו ואין להמשיך לרקוד סביבו ולדקלם "אלה אלוהיך ישראל".