אם נמשיך לשגות באשליות

אינני מרבה לקרוא את עיתון הארץ, משום שאינני מוצא בו את הפלורליזם, ההשקפה הרחבה והאיזונים והשיפוט האוביקטיבי שמטבע הדברים, לדעתי, משקפים עיתונות איכותית. למען התקינות הפוליטית, אציין שאת השקפותיו הפוליטיות והפוסט-ציונות אני שולל מכל וכל. אף-על-פי-כן, מפעם לפעם אני מעיז ומציץ, אולי בכדי להבין ולהתרשם עד כמה ולאן התדרדר מה שהיה עיתון יומי לתפארת לפני שנים. הפעם נתקלתי בדיווח של אייל וינטר מ-12.4.14, על ביקור של פלשתינים, בעיקר סטודנטים ונוער באושויץ, ביקור שהתקיים ב-27.3.14. וינטר מבקש לראות באירוע את המקבילה למוטציה בהתפתחות האוולוציונית של חברות בהיסטוריה האנושית... האמנם?! בשלב זה של הדברים אני רואה בכך יותר התפתחות בהיסטריה של חברות מאשר באוולוציה היסטורית. מוטציות, אפשר שתתפתחנה לייצור-על ואפשר שתהיינה סרטן בייצור קיים. עצם הזיהוי של מוטציה, גם כאשר הזיהוי נכון, אינה מבטיחה דבר לגבי העתיד. את עצם הביקור כמובן שאינני מגנה.

הדברים שנעלמו ממערכת העיתון

באותו פרסום בעיתון הגבתי לדברים, אבל כדרכו של הארץ, הוא שומר לעצמו ולמערכת השיטורית שלו, את הזכות לפרסם דברים לפי "מדיניות המערכת" או לפי הגדרה אחרת כלשהי, שלה משמעות דומה. לאחר דקות ארוכות שבהן נכתב שהתגובה נשלחת, ולא אירע מאומה, חזרתי לבדוק את האתר, ומצאתי שהכיתוב הנ"ל נעלם, אבל הדברים שכתבתי נעלמו להם גם כן. מאחר שחשבתי שהנושא מצדיק פרסום, אני מביא את הדברים בהמשך. המניע הישיר לתגובה לא היה הדיווח אלא סוגיית המוטציה והתגובה של מגיב מספר 9 באתר הארץ, שכנראה פורסמה ללא כל השהיות, משום שתאמה את "דעת הקיבוץ". בתגובתו כותב המגיב כך: "השואה אירוע היסטורי נוראי. אך למה הפלשתינים צריכים לשלם? מה הקשר? ולמה הישות הציונית מנצלת באופן ציני את אסונם של קורבנות השואה?" (פורסם ב-13.4.14). למאמר ולתגובה הנ"ל, שמעידה על האפשרות שהמוטציה של וינטר מתפתחת עוד בטרם הוגדרה היטב לסרטן אלים במיוחד, כתבתי כתגובה בקרוב את הדברים הבאים. כאשר דנים בעם הפלשתיני ובקשר בינו לבין השואה, אם קשר כזה קיים בכלל, ואם הוא קיים, האם השואל מבין את טיבו, צריך תחילה לשאול מיהו העם הפלשתיני ומדוע אין לו שום איזכור בהיסטוריה העולמית או המדינית של העולם לפני 1964?! לדידי, הישות המדינית הפלשתינית היא תוצר לוואי של התנועה הלאומית היהודית - הציונות, וכל מטרתה לא הייתה אלא למנוע את הגשמת הציונות, קודם לפעילותה המדינית של התנועה הציונית, לא היו בארץ ישראל פלשתינים, היו בה ערבים, חלקם בדואים וחלקם יושבי קבע, אחדים ותיקים ואחרים נוודים שבאו והלכו ככל שהמציאות הפוליטית והכלכלית התירה להם זאת או משכה אותם לנסות כאן את מזלם. תובנה זו, יחד עם הרצון לגייס סיוע מהישוב היהודי שהתחיל מתהווה בארץ, למלחמה באימפריה העותומנית, עמדה בבסיס הצהרת בלפור. המנדט שניתן לבריטים על ארץ-ישראל בעקבות כיבושה מהאימפריה העותומנית ב-1917, התבסס על הצהרת בלפור ועל המחויבות הבריטית להציע פתרון מדיני למחלוקת בין התנועה הלאומית הערבית שהתחילה להתגבש לצד הציונות ובהשפעתה ולתנועה הלאומית היהודית, בארץ ישראל. כשלון הסכם ויצמן-פייסל (1919) שביקש להסדיר את המחלוקות בדרכי שלום באשמת הבריטים, הביא להקמת הממלכה ההאשמית של ירדן. במסגרת זו פעלו הבריטים בנכלוליות טיפוסית לאימפריאליזם, ובמטרה להגן על האינטרסים שלהם בסואץ ועל הנפט במפרץ הפרסי, העדיפו את הסכם סייקס-פיקו על הסכם ויצמן-פייסל ועל יסוד שתי התפתחויות אלה, יסדו באזור סדרה מדינות-דמה, שכיום הולך ומתברר עד כמה הן חסרות יסוד גאו-אסטרטגי, לאומי ואתני, עם התפוררות המבנה המדיני דאז במסגרת "האביב הערבי". בהתחייבותם לעם היהודי בגדו לפחות שלוש פעמים: א. בהקמת מדינת ירדן על כ-77% משטח המנדט כפיצוי לפייסל על בגידתם בו, ב. בנסיונות חלוקה (חמישה ניסיונות לפחות) של השטח הנותר בארץ-ישראל בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הערבית, כך שלתנועה הלאומית היהודית הוקצה בסיבוב החלוקה האחרון (1947) שטח של כ-11% משטח המנדט המקורי, ג. בסיוע המסיבי שנתנו לערבים בכלל ולירדנים בפרט בפלישת הצבאות הערביים לישראל לאחר הצהרת העצמאות, לרבות כיבוש גוש עציון, ירושלים ואזור איו"ש ולרבות יציאה חפוזה מן הארץ שבקשה להותירה באנדרלמוסיה מוחלטת ערב פלישת הצבאות הערביים אליה. לכן, שואל השאלה המוזרה דלעיל כנראה אינו מכיר את ההיסטוריה האמיתית של האזור, של הציונות, של ההסכמים הבינלאומיים בו, של בגידות המעצמות הידידויות כביכול לישראל בה, של התוקפנות וחוסר ההתפשרות הערבית עם ישות מדינית יהודית באזור מאז תחילת ההתעוררות הציונית בשלהי המאה ה- 19, ושל מקור הסרבנות גם כיום לפשרה היסטורית עם מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל. אין לכל הדברים הללו שום קשר לשואה, והם קדמו לה בעשרות שנים. מותר להניח שאלמלא התרחשה השואה, היה לישראל קשה באותה מידה לממש את זכויות העם היהודי להגדרה עצמית, משום שהאינטרסים האירופים באזור נותרו כשהיו - נפט, שווקים והמשך ההשפעה הקולוניאלית. אבל מקורות כוח האדם של העם היהודי, שיכלו לבסס טוב יותר ומהר יותר את המימוש של זכות ההגדרה העצמית הלאומית שלו, היו גדולים ומשמעותיים הרבה יותר. אם יש קשר אמיתי לשואה, הריהו בעובדה שרבים מיהודי אירופה שיכלו להנצל מהגורל שקצבו להם הנאצים, לא נצלו בגלל מדיניות הספר הלבן הבריטית, שמנעה את עליית לארץ במשך רוב שנות ה- 30, ובגלל התעלמות מכוונת של הבריטים והאמריקנים מאירועי השואה, שעיקרם היה ידוע להם כבר בשנת 1943. אני מציע לזרוק את רובה ככולה של הספרות הפוסט-ציונית לפח הזבל, משום שפרט לאינטרפרטציות מוכות שינאה עצמית של חלק גדול ממחבריהן, אין בהן שום תובנות שאינן אופייניות למאבקים בין תנועות לאומיות במקומות אחרים בעולם. המקרה הישראלי-ערבי שונה בשני היבטים מכריעים: א. האסימטריה הגאו-אסטרטגית הכוללת היהודית-ערבית והשפעת האיסלאם על הסכסוך. ב. על העובדה שחרף השואה וחרף האסימטריה האמורה, לא אירעו כאן בשישים ושבע השנים האחרונות אירועים קשים הרבה יותר מאלה שהתרחשו בפועל, יש להודות לסבלנות ולסובלנות של העם היהודי ולנצחונותיו הצבאיים. ניתן לקבל מושג קל על מה שעשוי היה להתרחש כאן אילו נצחו הערבים במלחמה, על-פי דוגמאות מן האביב הערבי בסוריה, מצרים, עירק, לוב ומקומות נוספים באזור. יסוד הסכסוך היה ונותר אי-קבלה על-ידי הערבים את התנועה הלאומית היהודית במרחב "שלהם". השיקולים שעמדו בבסיס הסכם פייסל-ויצמן אינם רלוונטיים כיום. התיקון הנדרש במערכת הגאו-אסטרטגית האזורית הוא למעשה בניה מחדש של המערך המדיני באזור. לבניה כזו מפריעים בין היתר רעיונות של פאן-ערביזם ופאן-איסלמיזם וכן מחלוקות פנים איסלמיות בין שיעים לסונים ועוד. אם הביקור באושויץ יעזור להם לשנות תובנה זו, יש לו ערך היסטורי וטוב שהתקיים. אם לא יביא לתוצאה זו, יהיה אפיזודה חסרת משמעות מבחינה עקרונית, ואולי בעל משמעות אישית מוגבלת לחלק מהמשתתפים. בסך-הכל מדובר עדיין בוויכוח קשה בין שתי תנועות לאומיות על אותה כברת-ארץ. ובוויכוח כזה טבעי שכל צד ישלם את מחיר השמירה על האינטרסים החיוניים שלו, לעיתים מחיר כבד. לדעתי, אין פתרון לבעיה בגבולות האוטופיים שעליהם חושב השמאל הישראלי, ואילמלא מכר אותם לזרים בנזיד עדשים והתמכר להם בעצמו, היה תורם לשלום הרבה יותר משתרם עד כה, אם בכלל.

פתרון לסכסוך

להערכתי, הפתרון היחיד האפשרי כיום הוא מדינה יהודית בארץ- ישראל המערבית כולה - מדינת ישראל, לרבות פינוי עזה ויישוב מחדש של תושביה, חלקם באיו"ש וחלקם בירדן ובמדינות ערביות אחרות). מדינה ערבית בארץ ישראל המזרחית (ירדן), והסדר מוסכם לגבי חלקים משמעותיים באיו"ש - ללא סיוגם תיחומם לקוי הפסקת האש של 67, שאינם גבולות ביטחון. קץ הסכסוך, והתביעות ההדדיות והסדרי שלום מלאים עם העולם הערבי. שום אונס של ההגיון הגיאו-אסטרטגי הרציונלי - בין אם יבוא ממקור אמריקני, ערבי, אירופי או אחר - אינו מוביל לייצוב ולהסדרה ברת-קיימא של המחלוקת. בסיכומו של דבר, החיים חזקים מהתאוריות, והניסיון ההיסטורי עם הערבים, אם לא יתוקן אצלם ע"י שינוי גישה בסיסי ומשכנע, אינו מתיר לישראל "רוחב לב" נוסף על מה שכבר עשתה ועל מה שכלול בתאור הנ"ל, ולכן לא ייצא לפועל. אם יקלע האזור שוב למהלכים צבאיים משום שכל הצדדים יהיו כבולים מסיבה זו או אחרת לעמדות קשיחות, הדינמיקה הצבאית-מדינית תוביל לפתרונות דומים או כמעט זהים לאלה המתוארים לעיל. אולם, הסבל והאובדן הכרוכים בהשגתם יהיו גדולים וממושכים יותר. הגיון מהסוג המתואר לעיל עמד ביסוד התוכניות לחלוקת שטחי המנדט עוד בתחילת המאה הקודמת, ומשניסו קצרי-האמונה ורפי-הדעת להגשים פתרונות אחרים ומצוצים מן האצבע, הביא הדבר לכמעט מאה שנות סכסוך, והדברים מתיצבים כיום כמעט ממש לאורך אותם קוים שכבר אז היו הפתרון הנורמלי של השכל הישר.