"טוב מראה עיניים ממשמע 8200" - כך אמרה
ציפי לבני בראיון לערוץ השני, שדמה יותר לקומדיה דל'ארטה מאשר לראיון עיתונאי רציני. כלומר, לדעתה מפגש ישיר עם אבו מאזן, ולשמוע מה יש לו להגיד, עדיף על מודיעין. היא נגעה בסוגיה מאוד מורכבת ומעניינת. השורה התחתונה: האחד משלים את השני.
אתחיל בגילוי נאות. מזה זמן רב כבר אני צופה ביום ששי בערב במהדורת החדשות של הערוץ השני, אלא, אם בכלל, אז בערוץ הראשון. אבל, הפרסומת עשתה את שלה, וצפיתי בערוץ השני כי עניין אותי הראיון עם שרת המשפטים, ציפי לבני. הרקע- הפגישה המהדהדת שלה עם אבו מאזן בלונדון וקריאות ראשי האופוזיציה: ציפי בואי אלינו!
וציפי באה לראיון. מולה 5 "פרשנים ופרשניות", כולל המנחה. היא במרכז. מה להגיד לכם? קומדיה דל'ארטה, לא פחות ולא יותר. סוג זה של קומדיה נולד באיטליה ופרח במאות הה-16 וה-17. שחקניו היו מקצוענים, אך הטקסט שלהם היה מאולתר; הדמויות שהשחקנים גלמו היו סטריאוטיפיות, שהקהל הכיר היטב, והצחוק התגלגל מהרגע הראשון.
ההצגה שלנו בערוץ השני התחילה כאשר הפרשן המדיני מספר ברוב ידענות מה היה בפגישה הגורלית בין לבני לביבי בעקבות אותה פגישה עם אבו מאזן. הוא מייחס את דבריו לגורמים שבקיאים בשיחה ומתאר כיצד הוא נזף בה, גער בה, איים עליה, ומרבה בתיאורים משל היה זבוב על הקיר בחדר. כל שאר "הפרשנים" נדים בראשם לאות הסכמה ושותפות סוד.
אבל, השחקנית הראשית, שרת המשפטים שלנו, מסתובבת בכיסאה בחוסר נחת, מנידה בראשה בעוויות תימהון, אבל שותקת ונותנת ל"פרשן" לספר מה היה בשיחת הארבע עיניים שלה עם ביבי. הוא סיים, אחד מהשחקנים פונה אליה במעין שאלה: נו, מה את אומרת. ואז היא משיבה תשובה האומרת למעשה: כל מה שאמר הפרשן המדיני זה כמו לכתוב נח בשבע שגיאות. מרגע זה השחקנית הראשית התקשתה לדבר.
כל אחד מהשחקנים הפרשנים התנפל עליה בשאלה: אז למה את לא מתפטרת? כל אחד ואלתורו. ואז מגיע רגע דרמטי, כאשר פרשן- על עוטה על פניו מסכת רצינות תהומית ושואל אותה בערך כך: אומרים שאת מתכננת להצטרף לקבוצה זאת וזאת (משהו כמו קבוצת הרצוג ואחרים, איני זוכר) על-מנת להדיח/לחסום את ביבי. אבל, ישנה אפשרות אחרת והיא שאת זוממת לחבור לקבוצה זאת וזאת (השם ליברמן נחרט בזיכרוני, משום מה).
אז מה נכון? ולבני בפנים חתומות משיבה לו: לא זה נכון ולא זה נכון. לבני מצידה חזרה על האמירות הסטריאוטיפיות שלה: אלחם עד טיפת דמי האחרונה, בגופי אני בולמת את בנט ודעותיו המסוכנות (והיא אכן צודקת מאוד בנקודה זאת!! ), ואין לי חתונה קתולית עם הממשלה, ועוד דברים המוכרים לקהל במחוזותינו.
ובו בזמן, לבני אמרה משהו שמשך את תשומת לבי ובכוונתי להרחיב עליו את הדיבור. היא העידה על עצמה את בנה שאמר לה: "טוב מראה עיניים ממשמע 8200". רוצה לאמור: היה חשוב לי לפגוש את אבו מאזן, לראות אותו, לשמוע אותו, והכל ב-4 עיניים, ולא להסתמך על מודיעין. והשאלה עולה: האם זאת אמירה נכונה או לא?
לדעתי התשובה מורכבת ומאוד תלויה בנסיבות. ככלל, טוב לדעתי לקיים תמיד צינור מגע עם היריב ולתחזקו כל הזמן, בגלוי ובחשאיות. ישנם מצבים קריטיים, בזמני מתיחות קשים, שבהם הדיבור עם מנהיג הצד השני הוא כורח השעה. אבל, המגע האישי עם מנהיג הצד השני, שמיעת דבריו מכלי ראשון, אינה עומדת בשום סתירה למודיעין. להפך, האחד משלים את השני. אין האחד טוב מהשני. היכן הסכנה? שהמנהיג שלנו שומע רק את דברי מנהיג הצד השני, מבטל את המודיעין, או מזלזל בו, ומבסס את מהלכיו בהסתמך על הדברים ששמע ממנהיג הצד השני.
נתקלתי רבות בתופעה הזאת אצל מנהיגים שלנו. "אבל הוא אמר לי את ההפך ממה שאתם אומרים לי", היו כמה ממנהיגנו בעבר מתנפלים על ראשי המודיעין. לא פעם, ראשי המודיעין היו עונים: "נכון, אבל הוא משקר לך!" . דרך אגב, המודיעין הישראלי רכש את עולמו במלחמת "ששת הימים", בתקופת ההמתנה, כאשר הראה דרג המדיני העליון כיצד האמריקנים משקרים לנו. עד אז צמרת משרד החוץ הייתה זו שדיווחה תמיד על מהלכי האמריקנים ועמדותיהם, מתוך המגע הישיר שהיה לה עם האמריקנים. ואז, הופיע לפתע אגף המודיעין והראה שהאמריקנים אומרים דברים הפוכים לגמרי למדינות ערב, ובראשן למצרים.
ובמשפט מסיים: מכל הקומדיה האיטלקית הבנתי רק שביבי ידע על הפגישה עם אבו מאזן, אבל לא קבלתי שום מידע האם הוא ידע בדיעבד, האם אישר את הפגישה, האם הגדירו כפרטי? לאמיתו של דבר זה בכלל לא חשוב. איך נקראת הקומדיה של שקספיר? "רוב מהומה על מאומה".