אל מול המלים הקשות בספר דברים בפרק כ"ג 4 ניצבת דמותה של רות המואבייה המוהלת והנימולה, שבאה בברית המלים החיות והטובות, הפורסות סוכת שלום.
דברים כ"ג 4 מחייב אותנו, שמואבי לא יבוא בקהלנו "גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'". המחוקק מחמיר ומוסיף לא רק עד דור עשירי, אלא "עַד עוֹלָם". מנגד מגילת רות מספרת לנו על מערכות חיים שונות בין מואבים ובין פליטי רעב מארץ ישראל.
המגילה פורסת לנו מערכות חיים, שאינן נותנות דריסת רגל לחוק דרקוני של החרמת המואבי "עַד דּוֹר עֲשִׁירִי, עַד עוֹלָם". משפחת אלימלך העברייה מבית לחם יהודה בתקופת שפוט השופטים מוצאת מזור לרעב ללחם בארץ מואב שפתחה לה שער. ואילו ארץ יהודה פותחת שעריה אל בת ארץ מואב, שסעדה בחום חמות עבריה, אלמנה ומוכת שכול אובדן בניה.
ארץ יהודה לא אימצה את "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ". היא פרסה סוכת שלום על מואבייה, כשם שמואב פרסה סוכת שלום ומקלט מרעב על משפחה עבריה, וקיימה את הערך שבתפילה שלנו "פְּרוֹס עֲלֵינוּ סֻכַּת שָׁלוֹם".
קשה לקבל את ההסבר בספרות חז"ל, שלמרות האיסור לקבל מואבי עד דור עשירי, עד עולם, התקבלותה של רות המואבייה התאפשר, כי האיסור המקראי מתייחס לזכר ולא לנקבה.
מצער, שספרות חז"ל לא אימצה גישה, שהחיים היו יותר חזקים מהאיסור, ונורמות אנושיות הביסו את שפוך חמתך על גוי שלא ידע אותנו.
רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָיְתָה מוֹהֶלֶת
רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָיְתָה הַנִּמּוֹלָה
שֶׁבָּאָה בִּבְרִית הַמִּלִּים הַחַיּוֹת
אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵך
בָּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין.
שבעת השבועות בין פסח לשבועות מחייבים אותנו להפנים את עולמה הרוחני ואת עוצמות העשייה של רות, בת עם מואב, שלא שכנוע תיאולוגי ולא הכרה רליגיוזית הנחו את רות לסרב לחמותהּ נעמי, המצווה עליה ללכת ולשוב לבית אִמָּהּ, ולענות לה בתקיפות: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵך, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמִּי עַמֵּךְ, אֱלוֹהַיִך אֱלוֹהַי" (רות א' 16).
מה שהנחה את בת עם מואב נובע מביטויי הומאניות ואנושיות המבטאים את ישותה. בת עם מואב פורסת סוכת שלום ואהבה על חמותה העברייה, שהגורל התאכזר כלפיה בעשר שנות חיים כגרה בארץ מואב. מצד אחד היו אלה עשר שנות חיים במדינה זרה, שחילצה אותה מרעב. מצד שני היו אלה חיי שכול ואלמנות שחבטו בה.
עשר שנות שהותה של נעמי בארץ מואב עוברים במציאות חיים פוליטית הסועדת פליטים זרים, המבקשים מקלט לעבוד להתקיים ולשבור שבר, הם נענים בחיוב . המקלט המואבי, שפרס סוכת שלום וקיום על נעמי העברייה, אינו יכול להיות מזור לפצעי השכול שפקדו אותה. מואב, הפותחת שעריה לפליטי הרעב מארץ ישראל, מחייבת אותנו לפתוח את שערים ולבבות במדינת ישראל למתדפקים על דלתותינו ומבקשים סעד מפאת רעב בארצם.
כל מה שעובר על רות בת ארץ מואב, המצטרפת אל עם ישראל, מחייב אותנו לפתיחות כלפי המבקשים להצטרף ולהיות חלק מעם ישראל. רות המואבייה עברה גיור, כשהיא למעשה המגיירת והמגוירת.
רות מביאה מסר ערכי של הוויה אנושית, שמצדיק את היותה מגיירת ומגוירת בעת ובעונה אחת. דבקות במסר אנושי הפך את הגיור לעובדה מוגמרת - "... כִּי רַק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֶךְ". (שם, 17)
כיום הבעיה של הגיור היא מאוד אקוטית, כי חיים בתוכנו במדינת ישראל כארבע מאות אלף אזרחים, חלקם הארי יוצאי ארצות חבר העמים, המבקשים להצטרף אלינו והדלת לרבים מהם נטרקת בחוזקה.
בודדים מבקיעים את חומות האורתודוכסיה, למעשה מדובר באחוזים בודדים, שנאלצו להכריז כי הם מקבלים על עצמם אורחות חיים אורתודוכסים מחמירים. דבר שבמקרים לא מעטים הם אינם חפצים בו, אלא עושים אותו מתוך יראה. התוצאה היא השחתה כפולה. אנו נותנים יד לשקר במו ידינו, ונותנים למיעוט אורתודוכסי את המונופול לקביעת זהות לאומית, המתבטאת לא רק באימוץ הוויה אורתודוכסית דתית, אלא אימוץ של משנת חיים לאומנית.
קשה להשלים עם עוצמת פער בין משנת חיים לאומנית אותה חייב היום המתגייר לאמץ ובין משנת חיים הסותרת לחלוטין את מה שחוותה רות, בת העם המואבי, שקשרה גורלה עם עם ישראל. אנחנו זקוקים לאווירה המקבלת בסבר פנים יפות את המבקש להתגייר. זקוקים לאותה אווירה שפתחה את הלבבות בפני רות, בת העם המואבי.
לעברה של רות "המואבייה" לא נשבה רוח הקללה על ארץ מוצאה "מואב". לא חיטטו אם היא קיימה תרי"ג מצוות. נשבה בהרי יהודה רוח שסככה סוכות שלום. בל נשכח את סוכת השלום והביטחון הקיומי, שהעניקו בני מואב לפליטים מזי רעב עבריים מבית לחם שבהרי יהודה.
עוד חומר למחשבה מה יכול לחולל שלום לרקמות החיים בין העמים.