פחדתי
לפני שנים רבות, אולי חמישים, גרתי בתל אביב. במרכז העיר, במרחק שניים שלושה רחובות ממלון דן. ערב אחד ביקש ידיד שלי להביא לביקור מכר שלו שבא מניו-יורק. בערב, התקשר האמריקני ושאל איזה מונית הוא צריך כדי לקחת אותו מן המלון אלינו הביתה. צחקנו. אמרנו לאיש העולם הגדול, שבתל אביב אפשר ללכת ברחוב בשלווה גם בשעת ערב חשוכה.
האיש בא והמפגש החברי היה נעים מאד.
אז למה נזכרתי היום בסיפור הישן הזה? כי הלכתי ברחוב במרכז תל אביב, סמטה מרחוב פרישמן, באמצע היום לאור השמש ופחדתי. כל כך למה? כי אישה יצאה מחצר בית וקראה לי: "הלו, בוא תעזור לי". אישה לא צעירה, לבושה בגד בית, לא כל כך מסורקת ובכלל חשודה.
היום, כשהטלוויזיה מלעיטה אותי בפשעים אלימים, מעשי שוד ואונס. כאשר מקרי רצח לא מפוענחים בזה אחר זה וכאשר מפורסמים נעצרים לאור מצלמות הטלוויזיה בגלל עבירות וכאשר כל מיני פשעים איומים קורים - זה מפחיד להיכנס עם אישה לא ברורה לחצר, שמי יודע מה מסתתר בתוכה.
כן, פחדתי. היססתי קצת והלכתי איתה. נכנסתי לדירת חדר בקומת קרקע, לא כל כך מסודרת, לא כל כך מוארת - דירתה של אישה יחידה.
היא ביקשה לעזור לה לחבר את חוט הטלפון למכשיר. ידיה רועדות ואינה יכולה לעשות זאת לבד.
זה היה פשוט, קל וזריז. אבל לך תדע כשאתה נכנס לחצר זרה, אם לא תהיה נושא לכתבה בטלוויזיה.
עכשיו אני יכול לחזור על האימרה ששמעתי בעבר: "העתיד כבר כאן והוא לא ורוד".
אשראי קצר מועד
התקשרה חני (כנראה) מחברת אשראי (אולי) ושאלה אם אפשר לעניין אותי באשראי. אין לי סבלנות רבה למוקדנים שפורצים לביתי בטלפון, והשבתי לה: "אתם רוצים לקבל ממני אשראי?" השיחה נסתיימה מיד ובנימוס.