פרידה בצוהרי יום ראשון נפרדנו מדוד.
ליווינו את האיש היקר, שנגאל מייסוריו, למנוחתו האחרונה.
חבל על דאבדין ...
למרות צידוק הדין, עדיין קשה מאוד להבין.
השחיתות חוגגת ברעש ובצפצופים נפרדה
עדנה ארבל ממושבה במועצת גדולי הבג"ץ, ועל כך לשוני רינה.
עכשיו תוכל ארבל הגמלאית, לשבת בראשות ועדות, המעניקות לשופטים בדימוס הרבה כסף על להג מתמשך, ולחשוף ברבים את הטייתה הפוליטית, הידועה לכל.
בפסטיבל המגוחך לפרידה ממנה אהבתי את הקטע, שארבל דיברה נגד השחיתות במדינה.
תלמיד חכם, שיש לו רבב על בגדו, אמרו חז"ל - דינו מיתה (מסכת שבת, קי"ד, עמ' א'). הדוגמה האישית של ארבל ידועה, ואיני מתייחס לשתדלנותה בעד עסקי בעלה ... אלא לשיפוץ מסוים, שהכניסה בקורות חייה, כשטענה, שיש בידיה תעודת תואר שני. ואני מתכוון גם לשאלת הפיצויים שנטלה, ולא החזירה, כשעזבה את
שירות המדינה.
לו אני, אתה ואת היינו משפצים את קורות חיינו - זה היה יכול להסתיים בדין פלילי. אבל ליופיטר מותר מה שאינו מרשה לכלב, אמרו הרומאים.
השחיתות במדינה חוגגת, גם מפני שאנשים כמו עדנה ארבל הופקדו על המלחמה בה.
ציוּן גללי צהל - תחנת ההסתה השמאלנית-חמאסית, שפועלת בחסות תקציב הביטחון המנופח במפקדת קצין חינוך ראשי - ציינה עשור לפעילות ארגון המלשינים, "שוברים שתיקה".
מעניין מה לצבאנו המסואב ולציון עשור לפעילות השטינקרים?!
ייתכן, שבעצם כולנו עיוורים, חירשים ופיסחים, וזו רוח המפקד.
דמו בראשם בכפר אידנא שבהר חברון
נתפס החשוד ברצח קצין המשטרה ברוך מזרחי ליד תרקומיה בערב פסח.
כצפוי, התברר, שהוא מהמשוחררים בעסקה המפוקפקת לשחרור
גלעד שליט. כלומר, עוד אדם, שדמו הנקי על ראשם של נעם שליט, של סייעניו (חלקם שוטים שימושיים) ושל השרים, שאישרו את הטיפשות המדהימה, שעוד נשלם ביותר עליה.
דווקא עכשיו צריך להזכיר את מה שהזהירו חז"ל, אין לפדות את השבויים למעלה מערכם!
שלוש אימהות אם נשווה את שלוש האימהות של נערי הישיבה החוטפים לנעם שליט היללן ול"ארבע אימהות" הסמרטוטות - נקבל פֶלס, שאתו ניתן להגיד: זו התנהגות ראויה לנשים ולאימהות של עם במלחמה על קיומו.
ובהזדמנות זו, אצטט
שיר, שהיה לי הכבוד להיות הראשון, שהעלאהו לרשת - "האם החמישית" לאמוץ רובין - שמאז הפך, לשמחתי, לוויראלי:
בקפה "תמר" ואולי ב"ארומה".
בצפונה של העיר, אולי קצת דרומה.
עם קפה הפוך ושטרודל, או סתם מה שיש.
סביב שולחן לארבע - ישבו אימהות חמש.
ואומרת אחת - בני היה בעל חלומות.
הוא סירב לשרת - כי רצה לחיות!
אז במקום אל הצבא - הוא יצא לאמסטרדם,
ושם - ממנת-יתר - לבו לפתע נדם.
אז השנייה מספרת - גם בני אהב את החיים.
ולא רצה, שיתבזבזו בשמירה על מתנחבלים,
וכשמלאו לו ח"י - במקום לשטחים - הוא יצא להימלאיה,
וכשנפל לתהום - הוא הספיק לצעוק עוד איייייה ...
ואומרת שלישית - היה לי בן יפה-עיניים.
גבוה. מוכשר. אליל הבנות של גבעתיים.
וכל כך לא רציתי שהוא יכיר את לבנון -
אז שלחתי אותו להודו - ושם לקה בשיגעון.
את בני לא אוכל לשכוח - הרביעית אז אמרה.
לא הסכמתי שיישאר בארץ - כי יש כאן מלחמות, וזה רע.
אז דחפתי לו כסף - שיטייל לו במזרח.
מאז ממנו לא שמעתי - אני מקווה, שרק שכח ...
והשתרר אז שקט, ולפתע - האם החמישית דיברה.
על בנה השקט, היפה והמוכשר - היא סיפרה.
הוא נשאר בארץ - כדי לשרת בצבא של השטחים ושל לבנון.
אכל לוף, באימונים אכל אבק, והשתתף בקרב (לא בכיף - מה שנכון ...)
אבל לא מזמן הוא סיים את לימודיו
(למרות שלא היה פעיל ב"
שלום עכשיו").
אחרי שלוש שנים בסדיר וכמה שנים בקבע -
הוא הקים משפחה, עובד ומטייל בטבע.
בטבע של הארץ הזו - לא בארץ זרה.
כי זה מה שיש - עם הטוב ועם הרע.
את שירו הקדיש רובין ל"ארבע אימהות".