בימים הטובים ההם כשלפיד יכול היה להתנשא על גלי הדיבורים וטרם עמד למבחן המעשה, שאל באחת מהופעותיו שאלה מכוננת, שהופנתה לראש ה
ממשלה ולשר האוצר דאז,
יובל שטייניץ. "היכן הכסף?" אני משער שהשאלה הזו הקנתה לו בהמשך הדרך ולאחר משברי נתניהו-בנט, נתניהו-כחלון והשותפות נתניהו-ליברמן מול מרכז הליכוד, לפחות 3 - 4 מנדטים בבחירות.
עתה משפורסמו המלצות וועדת אלאלוף בתמיכת לפיד בדחיפת שר הרווחה ממפלגתו שעדיין לא הוכיח דבר במשרתו החדשה לבד מדיבורים, בא אותו לפיד ובדברים נפתלים וברמזים גסים מסביר לציבור שההמלצות טובות אבל... אין כסף. ואני שואל עם כך: "היכן הכסף?" לאחר כל ההטלים, המיסים, האגרות, הקיצוצים, וההתעמרות בעם היושב בציון - היכן הכסף? ולא שאין צמיחה בישראל - יש; מעט יותר נמוכה מהמובטח אבל יש. ולא שאין גידול בגביית המיסים - יש. והצבא - מתייעל. והעיריות - מגדילות את הארנונה. וחברות המים המונופוליסטיות שליד הרשויות המקומיות - מבוססות בגביית תשלומים שלא היו מביישות שום טייקון מצוי. וענפי המשק המניבים את שיעורי המס הגבוהים ביותר לממשלה, כגון: משק הרכב, הדלק, שוק הדיור על כל ענפי-המשנה שלו, הבנקים והחברות הפיננסיות ועוד, ועוד. אז "היכן הכסף?"
אבל אלה השאלות הפשוטות, והמובנות מאליהן. מה שאינו מובן מאליו הן התשובות שאינן...
אבל כל הסיפורים על אין כסף הם רק סיפורים. יש כסף ואפילו הרבה, אבל האוצר בישראל היה ונותר חזק על חלשים וחלש על חזקים ומניפולטיביים. בכדי להגיע לכסף הגדול באמת, צריך שר האוצר לשנות את סדר העדיפויות של תפקודו, ובמקום לקדם את מחמוד עבאס ואת הרשות הפלשתינית בנימוקי שווא בלחץ האגף השמאלי-קיצוני של מפלגתו, למקד את רוב האנרגיות שיש לו, עד כמה שיש לו, במימוש שני נושאים מרכזיים, שהם חלק מהתחייבויותיו לציבור ערב הבחירות: א. מימוש בהקדם של המלצות וועדת אלאלוף; ב. טיפול שורש במחירי הדיור בישראל, ותרוצים כאין כסף הרבה יותר וירטואליים מביטקויין-מניה.
הנה רשימה החלקית של מקורות שבהם יש הרבה מאוד כסף, והמשימה של האוצר היא לדלות כמה שאפשר יותר ממנו וכמה שאפשר יותר מהר, בכדי להשקיעו בצורה מושכלת במשק ובהמרצת פעילותו; צפי של 2.9% צמיחה בשנת 2014, ו- 3% צמיחה בשנת 2015, זו התרשלות שאין עליה כפרה.
יש כסף ואפילו הרבה כסף בריבוי רשויות מקומיות מיותרות. יש כסף בפעילות כלכלית בהיקפים של מיליארדים שאין גובים ממנה מיסים כלל. יש בורסה צולעת שתיקון המצב בה יכול הניב תוספת מיסים משמעותית לאוצר, אם יתחיל לחשוב חשיבה מוטית פיתוח ואל חשיבה מוטית חליבת האזרחים. יש ביורוקרטיה בלתי נסבלת שדוחה הקמת עסקים חדשים בישראל ומגדילה את הסיכונים לעסקים הקיימים. יש רווחיות בלתי נסבלת של החברות הפיננסיות. יש שכר לא ממוסה במאות מיליונים אם לא במיליארדים בצמרת העשירון העליון - מדוע? קיים הפשע המאורגן המגלגל מיליארדים מדי שנה ואיננו ממוסה עליהם. קיימות המשק שביתות פראיות לרוב, שנזקן השנתי הוא מיליארדי שקלים.
יש ישראלים שמחזיקים מיליארדי שקלים בחו"ל ואינם משלמים מס רווחי הון עליהם.. אם מותר לארה"ב הגדולה לנהוג אחרת, מדוע אסור לנו לפחות חלק מזה?! יש חייבים שביכולתם לשלם את חובם לרשויות המדינה ואינם עושים זאת, מדוע אין אוכפים עליהם תשלום בנהלים יעילים יותר? כמעט כל משרדי הממשלה והרשויות המקומיות נמצאים מבחינת יעילות הביצוע (ואגב, גם מערכת המשפט) בתחתית סולם היעילות והתפוקות, לפחות 25% מתחת לממוצע ה-
OECD, מדוע איננו יכולים לייעל את פעולתם ולחסוך מאות מיליוני שקלים. יש לישראל אוצרות טבע לא מרובים, אבל יש. מדוע המיסוי המוטל על חברות שמרוויחות מיליארדים מסחר באוצרות אלה, משלמות מס נמוך בהרבה מאזרח ממוצע ברוב התחתון של מעמד הביניים? ישראל היא מדינת סטארט-אפ מוכחת, מדוע אין היא עושה שימשו בתכונות אלה לפיתוח תעשיות מקומיות במקום למכור את הידע לזרים, לקבל החזר שולי על ההשקעות ולהפסיד את כל המיסוי שתעשיות כאלה יכולות להניב לאוצר המדינה? מדוע יעילות הביצוע אינה שיקול מרכזי במיסוי חברות - הקטנת ההוצאות יעילה בדרך כלל מבחינה כלכלית מהגדלת ההכנסות ברוטו; ועוד, ועוד.
אלה רק דוגמאות עקריות לתחומי העשייה הפתוחים לפני האוצר להגדלת הכנסות הממשלה במיליארדים רבים, או לצימצום הוצאות מיותרות. אילו פעל היטב רק בחלק מתחומים אלה, היה כסף לכל התוכניות שעל הפרק וגם להרבה יותר מכך.
מספר משפטים קצרים אני מבקש לייחד ל"סינדרום המשפטיזציה של ישראל" והשלכותיה הכלכליות. ישראל פועלת בתחומים רבים כחיקוי עלוב להתנהלות האמריקנית. עצם העובדה שארה"ב היא מדינה גדולה, אינה אומרת שכל מה שהיא עושה והאופן בו היא ממשת דברים בתחום הכלכלה החברה או המשפט, ואפילו בתחום ניהול המאבק בטרור - כולם פאר היצירה. לאחרונה, אפילו ההפך הוא הנכון. אבל ישראל מעתיקה מארה"ב שגיאות באדיקות רבה עד כדי כך שהתלמיד עולה על רבו. בנושא הכפפת כל אושיות החיים ליועצים משפטיים ולבתי דין - עברו כבר מזמן כל גבול סביר. לא רק שהמערכת המשפטית לא יעילה ויקרה, היא גם בולמת את הפעילות כמעט בכל תחום מתחומי חיינו, ובכך מייצרת נזקים בלתי-נסבלים. החוק בא להסדיר מערכות יחסים במערכת החברתית והכלכלית ובמערכת שבין הממשל לאזרח, אבל אסור שיהפוך להליך בלעדי או אפילו דומיננטי במערכות אלה. את הרעה החולה הזו חייבים לבחון מחדש מהיסוד עד לטפחות ולתקן, ובקונטקסט זה "גישור", "פישור", "בוררות מוסכמת" ו"בוררות חובה" ונורמות של ניהול תהליכי הדברות קצובים בזמן, הם כורח מעשי וחסכון כלכלי אדיר. מערכת משפטית שמתנהלת בדומה למערכת הבריאות הציבורית, היא צו השעה, בלעדיה אנחנו צפויים לנטל כלכלי בלתי נסבל של "סינדרום המשפטיזציה" בישראל.
אותה סוגיה קיימת גם במערכות יחסי-העבודה בישראל. זכות השביתה הפכה ל"פרה קדושה" שאין להרהר אחריה ואין לערער אחריה, ובמקום לנהל מו"מ יעיל, קצוב בזמן וישיר בין בעלי הפלוגתא, נעלמת כליל ההדברות, ובמקומה נכנסים לתמונה שביתות, בית הדין לעבודה, "מסחרה פוליטית" לוביזם ורעות חולות אחרות שכולן אנטי-פרודוקטיביות וכולן מהוות בזבוז גדול אחד של משאבים יקרים. גם בשאלת יחסי העבודה האוצר הוא גוף מוביל בישראל, משום שהוא צד לכל הסכם במגזר הציבורי, וכל הסכם במגזר זה הוא מודל להסכמים נוספים גם במגזרים אחרים.
דמוקרטיה מטבעה היא מערכת של הדברויות והתפשרויות, של שינוי נקודות איזון ולא של הכרעות קיצוניות, אף שיש לה גם מנגנון המאפשר הכרעות כאלה. מערכת זו מתנוונת כאשר אין עושים בה שימוש במקום וממערכת עיקרית להסדרת מחלוקות, היא הופכת לזכרון היסטורי חסר משמעות. את מקומה מחליפים כיפופי-ידיים, שביתות ובתי משפט - זה פגם תרבותי שבמקרים הקיצוניים יותר מבטא מחלה חברתית שגולשת לעבר מערכות יחסית נוספות. לכל הדברים הללו יש מחירים כלכליים מיותרים וכאשר מוצאים המשאבים הקיימים עליהם, הם אינם מצויים לצרכים האחרים, האמיתיים והחשובים הרבה יותר.
משרד האוצר ממונה על גיוס המקורות הדרושים להוצאת לפועל של תוכניות לאומיות, על ניהול יעיל של משאבים אלה לפי סדר עדיפויות שקובעת הממשלה ועל ביטול כל הליקויים המונעים גיוס המשאבים ושימוש מתוכנן בהם. מכאן נובע מקומו המרכזי בתיקון ליקויים כלכליים ופיננסיים בכל מקום שבו הם נמצאים במשק הישראלי. הגם שהוא נושא באחריות מרכזית, הוא אינו יחיד וגם משרדים כלכליים אחרים בראשם משרד ראש הממשלה ובנק ישראל, חייבים לתת כתף.
לסיכום: יש כסף והרבה, אבל הוא אינו מתגלגל ברחובות. חייבים לאתר אותו, לגבות אותו ולעשות בו שימוש יעיל ונכון. לשם כך דרושים מודעות, שינוי תרבותי ותוכנית עבודה קפדנית. ולשם כך דרושה תמיכה של ראש הממשלה ושל משרדים כלכליים אחרים.
הטענה "אין כסף" היא טענה שקרית. הטענה הכסף אינו זמין, היא טענה נכונה, כל עוד אין הופכים אותה דה-פקטו לטענה "אין כסף".
מציע ללפיד כשר אוצר שהציג לציבור לקראת הבחירות את השאלה "היכן הכסף" בבוטות כזו, להסתכל במראה אחרי שיקרא את הדברים הנ"ל, שרובם נכתבו כבר במסגרת כזו או אחרת פעמים רבות, ולהשיב לעצמו על השאלה. אם יעשה כן - ימצא בנקל את התשובה. מה יעשה בה, זו כבר שאלה אחרת.