1. הרב יהודה ליאון אשכנזי, המכונה מניטו (אלג'יר-צרפת-ישראל, המאה הכ'), העיר פעם שראשי התיבות של ארבע הרשויות האלה הן "משכן": מלך, שופט, כהן, נביא. ללמדנו שהתנאי להשכנת השכינה בעם ישראל הוא צירופן ושיתוף הפעולה של ארבע רשויות אלו על מגוון תפקידיהן. וכן להפך. כשבעלי תפקידים ציבוריים אלה מועלים בתפקידם, מביא הדבר לחורבן, כדברי תוכחת הנביא ירמיהו ערב חורבן הבית הראשון: "הכהנים לא אמרו איה ה' ותֹפשי התורה [כלומר, השופטים] לא ידעוני והרֹעים [כלומר, המנהיגים, המלכים] פשעו בי והנביאים נִבְּאו בבעל ואחרי לא יועלו הָלָכו" (ירמיהו ב, ח).
2. ספרי דברים, פיסקא קנו. על מדוכה זו כבר ישב מעל במה זו השופט
אברהם טננבוים, "היש משטר מדיני הרצוי על-פי ההלכה?", פרשת השבוע, שופטים, תשס"ד, גיליון מס' 177. ואין בית מדרש בלא חידוש.
3. ראה רב שמואל בן חפני גאון בפירושו לתורה, ירושלים תשל"ט (מהדורת אהרן גרינבאום), עמ' תמו: "כי דרישתם למלך הייתה שלא כפי האופן שלפיו נקבע להם להמליכו. כי (הדבר) הזה נקבע להם רק בשעת הצורך בו למלחמה. ובזמן שמואל היו לא זקוקים לו, לדעת הנביא. ורצו להידמות לאומות, ואמרו לו: עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים ולכן היה זה מאיסה". ומעין זה, ראה מלבי"ם: דברים יז, יד; שמ"א ח, ו. והשווה פירוש רש"ר הירש, להלן, ליד ציון הערה 23.
4. סנהדרין כ ע"ב.
5. על דברי רבי אליעזר, יש להקשות מה רע יש בבקשת העם מלך ככל הגויים, הלא התורה עצמה אומרת: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי". וראה להלן, ליד ציון הערה 16 והערה 23.
6. אברבנאל, דברים יז, יד, ד"ה ההקדמה האחת.
7. ראה רד"ק, יחזקאל כ, ו, ד"ה צבי.
8. ראה בנציון נתניהו, דון יצחק אברבנאל - מדינאי והוגה דעות, ירושלים תשס"ה.
9. הרב משה אביגדור עמיאל, הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו, תל אביב תרצ"ו, פרק ל, עמ' 118.
10. וראה גם בני פורת, "אדם לאדם אח ורע", עמ' 24-23, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
[קישור].
11. הרב עמיאל (לעיל, הערה 9), פרק טו, עמ' 58.
12. וראה עוד: אביעזר רביצקי, דת ומדינה במחשבת ישראל: דגמים של איחוד, הפרדה, התנגשות או כפיפות, ירושלים תשנ"ח, עמ' 76-67; יאיר לורברבוים, מלך אביון: המלוכה בספרות היהודית הקלאסית, רמת-גן תשס"ח; אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא: יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, תל אביב תשס"ט;
גרשון גרמן, מלך ישראל - ריבונות לדורות בראי ההלכה ומעמדם של חוקי הכנסת בעולמה של ההלכה, בני ברק 2003.
13. לעיל, ליד ציון הערה 3.
14. רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק א, הלכות א-ב. וראה גם ספר המצוות לרמב"ם, עשה קעג.
15. רמב"ם בסוף רשימת מצווֹת עשה בספר המצווֹת, מזכיר שלוש מצווֹת אלו כדוגמאות מובהקות למצווֹת הציבור. וזה לשונו: "וכשתסתכל כל אלו המצות שקדם זכרם עתה, שתמצא מהם מצות שהם חובה על הצבור לא כל איש ואיש כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק" (מהדורת שעוועל, עמ' רמא).
16. בכך מאמץ הרמב"ם את דברי רבי אליעזר בתלמוד, לעיל, ליד ציון הערה 5. וראה באריכות שו"ת ציץ אליעזר, חלק ב, סימן כח.
17. רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ד, הלכה י.
18. וכמו שעולה מדברים נוספים שהרמב"ם אומר (שם, פרק א, הלכה ח): "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל [=ולא מבית דוד], והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו". וראה עוד שם (הלכה ז): "וכל מי שאין בו יראת שמים, אף על-פי שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל. כיון שנמשח דוד, זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר 'כסאך יהיה נכון עד עולם' (שמ"ב ז, טז), ולא זכה אלא לכשרים, שנאמר 'אם ישמרו בניך בריתי' (תהילים קלב, יב)". וראוי לציין שכך גם מתאר הרמב"ם את המלך המשיח העתיד לבוא. ראה רמב"ם, שם, פרק יא, הלכה ד.
19. שם, פרק ב, הלכות ה-ו.
20. להרחבת הדיון בשיטת הרמב"ם, ראה: יעקב בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, רמת-גן תשמ"ג (בעיקר בפרק ראשון ופרק רביעי); Suzanne Last-Stone, Religion and the State: Models of Separation from Within Jewish Law, Int. J. of Constitutional Law (2008) 6(3-4), pp. 631-661.
21. השווה שיטת הר"ן, להלן, ליד ציון הערה 24.
22. פירוש רש"ר הירש לתורה, דברים יז, יד, ד"ה לאמיתו של דבר. הרב הירש מייעד למלך מלחמה אחת בלבד, מלחמת עמלק, "ואחר כך תשוב חרבו לנדנה לנצח". וייתכן שבזה הוא מסביר את דברי הרמב"ם (לעיל, ליד ציון הערה 17), שאחד מתפקידי המלך "להלחם מלחמות ה'", ואילו הם ביקשו "ונלחם את מלחמתנו".
23. לעיל, ליד ציון הערה 3.
24. דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר.
25. שם.
26. סנהדרין מ ע"ב.
27. מדברי הר"ן עולה שאין מניעה שהמלך יחוקק חוקים פליליים קבועים כדי לחפות על הקושי לענוש עבריינים על-פי דין תורה. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם, רשאי המלך להעניש שלא כדין תורה כהוראת שעה בלבד: "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם" (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ג, הלכה י; וראה גם רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ד). ויש פוסקים המצמצמים הלכה זו לרוצחים בלבד, ראה למשל, אור שמח, שם. אבל השווה דברי הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג, פרק מא, שלכאורה מתאימים לדברי הר"ן: "מכיוון שאין מנוס מעונשים, ברור שמוכרחים להציב שופטים המפוזרים בכל היישובים. ויש הכרח בעדות. ויש הכרח במלך שמפחדים ויראים ממנו, וירתיע בהרתעות למיניהן, יחזק את יד השופטים ויתמוך בהם" (תרגום מיכאל שוורץ). וראה בלידשטיין (לעיל, הערה 20), עמ' 97-96.
על הוויכוח בין הרב חיים עוזר גרודז'נסקי (רבה של וילנא ומפוסקי הדור המובהקים בין המלחמות), הרואה אפשרות לאמץ את גישת הר"ן במדינת ישראל המתחדשת, ובין הרב הרצוג (רבה של ארץ ישראל), השולל גישה זו, ראה בספרו של הרב הרצוג, תחוקה לישראל על-פי התורה, כרך ב, ירושלים תשמ"ט, עמ' 75. וראה עוד: יעקב שפירא, "משפט ושיפוט – מחלוקת חדשה גם ישנה: הפרדת הדת מהמדינה או הפרדת הדתיים מהמדינה", שערי משפט ג (תשס"ג), עמ' 425, בעמ' 436-428; אביעזר רביצקי, האם תיתכן מדינת הלכה? הפרדוקס של התיאוקרטיה היהודית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, נייר עמדה מס' 50, ירושלים תשס"ד, עמ' 27-21; יצחק ברנד, "משפט המלך שבדרשת הר"ן: הגות, הלכה ופולמוס", ציון עה-ד (תש"ע), עמ' 393.
28. הנצי"ב מוולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, דברים יז, יד. וראה רביצקי (לעיל, הערה 27), עמ' 14-11.