אי-מילוי משימת האוגדה וריבוי הרוגיה, פצועיה והשבויים מצביעים על תבוסה צורבת וכואבת של אוגדה 252 ועל ניצחון מצרי מוחץ. 1הצבא המצרי החל את המתקפה בפעילות בו-זמנית: - הפצצה אווירית מאסיווית בקו התעלה על חלק מהמעוזים, חניוני טנקים, סוללות ארטילריה, מפקדות ומחנות עורפיים (רפידים, טסה, בלוזה, ביר תמדה) ויחידות נ"מ במרחב.
- הפגזה ארטילרית אדירה מתותחים וממרגמות כבדות על כל המעוזים בקו התעלה ובשרטון ועל סוללות ארטילריה.
- ירי טנקים, תול"רים וטילים לתוך המעוזים מתוך רמפות ועמדות ירי טובלני, שהכינו המצרים, והיו גבוהות מהמעוזים.
- כוחות קומנדו ויחידות חי"ר בהיקפים עצומים חצו את התעלה בעיקר בין המעוזים2, תוך השתלטות על הסוללה המזרחית, על ה"סנפירים" ליד המעוזים, על עמדות טנקים ועל שטחים שולטים על צירי התנועה בקרבת התעלה. משימת הכוחות הללו הייתה להיערך במהירות להשמדת טנקים של אוגדה 252, שנועדו להגיע להיערכות ולהתפרסות בקו התעלה.
- כוחות קומנדו ויחידות חי"ר חצו את התעלה בקרבת המעוזים, כדי לחדור אליהם, לכובשם ולהשמיד את כוחות צה"ל במעוזים, תוך השתלטות על כל קו התעלה. פעולות הקומנדו והחי"ר נועדו לאפשר הקמת גשרים על התעלה, כדי לאפשר לכוחות משוריינים מצריים מעבר מהיר של התעלה והשתתפות מהירה ככל האפשר בהשמדת כוחות צה"ל במרחב.
- הפעלת כוחות קומנדו מוסקים בהיקף עצום בכל המרחב המזרחי של התעלה, כשמשימתם העיקרית לבלום את כוחות המילואים של צה"ל על-ידי פגיעה מאסיווית בכוחות, האמורים להגיע לזירה ממזרח. רוב הכוחות הללו הושמדו על-ידי חיל האוויר הישראלי, למעט פעילות הקומנדו המצרי בגזרה הצפונית, שהצליחו לגרום אבדות רבות לצה"ל, לפני שהושמדו (ראו להלן).
באוגדה 252, שכאמור טרם התחילה להיערך ל"שובך יונים", והייתה באווירה, שמלחמת התשה עומדת לפרוץ, המעוזים היו הראשונים, שספגו את המתקפה האדירה של המצרים: הפצצות אוויריות, הפגזות מאסיוויות ותחילת ניסיונות לכבוש מעוזים. שישה-עשר המעוזים של גדוד 68 וחפ"ק המג"ד הפכו לשבע-עשרה יחידות לחימה ופיקוד אוטונומיות, ללא סיוע ויכולת השתתפות של כוחות אחרים בקו התעלה (כולל חיל האוויר). כל יחידה וסיפורה המיוחד. הטנקים של חטיבה 14, שהיו אמורים להיות הכוח הבלעדי, שיבלום וישבש את ההתקפה המצרית, לא נמצאו בקו. לפיכך, לא היה קו בר-לב בתחילת המלחמה וגם לא בהמשכה. הטנקים נמצאו בפתיחת המלחמה בחניונים עד שלושים ק"מ מקו התעלה. הפקודה לנוע (אולי נכון לומר – לנסוע) לעמדות הטנקים לאורך קו התעלה והשרטון ניתנה תוך כדי הפצצות אוויריות. הטנקים התחילו להגיע לקרבת התעלה לאחר שלוש בצהריים, ומפקדיהם (באוגדה 252, בחטיבה 14, בגדוד 9, בגדוד 184 ובגדוד 52), שנמצאו במחשבה על מלחמת התשה, לא היו מודעים, שכבר שעה וחצי משתוללת מלחמה כוללת. הם לא הבינו, שעשרות אלפי חיילי קומנדו וחי"ר כבר חצו את התעלה, וחיכו להם במארבים. הטנקיסטים, שלא תרגלו חבירה למעוזים, לא יצרו קשר עם המעוזים לקבלת מידע. ייתכן שגם לא אומנו כראוי לתרחיש האמיתי. הם נסעו מנהלתית לתעלה, ורוסקו כמעט כולם על-ידי ציידי טנקים מצריים. כאן, התחילה בכל עוזה התבוסה הקשה של אוגדה 252, בשעתיים הראשונות למלחמה, שהתעצמה ככל שחלף הזמן, עד היום השלישי למלחמה (שמונה באוקטובר) כשהמצב יוצב על-ידי שתי אוגדות המילואים. ככל הנראה, ב"ארסנל" של אוגדה 252 לא הייתה קיימת דפ"א של התקפת-פתע. האוגדה לא התכוננה, לא התאמנה ולא הייתה מוכנה לתרחיש כזה.
|
הגזרה הצפונית מתאפיינת בשטחים נרחבים של לגונות, בשרטון יבשתי צר בין הים התיכון ובין הלגונות, במעט מאוד צירי תנועה ובעבירות כמעט בלתי-אפשרית לטנקים ולרק"ם. עשרה מעוזים אוישו בגזרה: שניים על השרטון הצפוני ("טרקלין" - מעוז קטן, שאויש על-ידי קצין ושישה חיילים 24 שעות לפני המלחמה – מצפון לבלוזה); ו"בודפסט" (מעוז ענק עם סוללת ארטילריה מבוצרת ונייחת - "נברונים" - בתוכו) כעשרה ק"מ ממזרח לפורט פואד; שלושה מעוזים במתחם "אורקל" בצפון תעלת סואץ; חמישה מעוזים בפריסה לאורך התעלה: "לחצנית" (בחיבור דרך הפלסטיק לציר התעלה), "דרורה", "כתובה", "מילאנו" (בעיירה קנטרה) ו"מפרקת" (באי אל-בלח). לרשות חטמ"ר 275 עמדו גדוד טנקים 9 מהחטיבה הסדירה 14, גדוד חי"ר מילואים 68 (שלוש פלוגות מוקטנות ומפקדת גדוד) מחטיבה 16. במלחמה, או בהיערכות "שובך יונים", חולקה גזרת החטיבה לשתי גזרות-משנה גדודיות: גזרה צפונית בפיקוד מג"ד 68 עם פלוגות חי"ר מוקטנות ועם פלוגת טנקים ת"פ מגדוד 9 בשמונה מעוזים ("טרקלין", "בודפסט", "אורקל" א', "אורקל" ב', "אורקל" ג', "לחצנית", "דרורה" ו"כתובה"); וגזרה דרומית בפיקוד מג"ד 9 עם פלוגת חי"ר מוקטנת בשני מעוזים ("מילאנו ו"מפרקת") ועם שתי פלוגות טנקים. שתי סוללות ארטילריה בסיוע ישיר לכל גזרת החטיבה (ב"בודפסט" ובתעוז "יורם"). בשבוע הראשון למלחמה, התחלפו חמש פעמים מפקדי הגזרה (אל"ם פנחס נוי, תא"ל קלמן מגן, אלוף אברהם אדן, תא"ל קלמן מגן ותא"ל ששון יצחקי). בשעה שתים-עשרה בשישה באוקטובר התחילה במפקדת חטמ"ר 275 בבלוזה (כשלושים ק"מ מזרחה לתעלה) קבוצת פקודות חטיבתית, אחרי שבעשר התקיימה קבוצת פקודות במפקדת אוגדה 252 ברפידים. שום נוהל קרב לא התבצע באוגדה במקביל. התבשר מג"ד 68 בראשונה על "אפשרות לפרוץ מלחמת התשה בשעה 18:00. היערכות להגנה (איוש קו בר-לב על-ידי טנקים) לפי תוכנית 'שובך יונים' תחל משעה 16:00". בקשות מג"ד 68 מהמח"ט לעשות פסק-זמן קצר בקבוצת הפקודות, כדי לתת פקודת התרעה למעוזים, להפסיק מיד את הצום ולהתארגן מנטלית ולוגיסטית לקראת המלחמה הצפויה וכן לקדם את הטנקים מיד ולפרוס אותם בעמדות הקו, נדחו על הסף. קבוצת הפקודות "נמרחה" עד שעה אחת. רק אז נודע לכוחות במעוזים על המלחמה הצפויה. בטלפון קווי נתן מג"ד 68 פקודות ותדריך בבת-אחת לשמונת המעוזים תחת פיקודו לפי "שובך יונים". התדריך למפקדי המעוזים נמשך בהפסקות (כדי שיעבירו מיד פקודות לחייליהם), עד שעה 13:50, שבה התחילה המתקפה המצרית. "זעקות שבר" מכל המעוזים במקביל בטלפון הקווי וגם בקשר אלחוטי דיווחו על הפצצות מהאוויר ועל הפגזות נוראיות ואימתניות בתותחים ובמרגמות כבדות. בכל המעוזים אש ועשן, שבקושי מאפשרים נשימה ותצפית. באותן הדקות נמצא החפ"ק הגדודי (שני זחל"מים וזחל"ם קש"א, שהגיע אלינו דקות ספורות לפני פרוץ המלחמה) תחת הפצצה אווירית מאסיווית על מפקדת החטמ"ר בבלוזה ועל סוללת טילים נ"מ "הוק" הסמוכה. החפ"ק הגדודי עלה על זחל"מים, ויצא מבלוזה מערבה בין יעפי ההפצצה של חיל האוויר המצרי. תוך כדי ההפצצה האווירית, הצלחתי, בעזרת קצין הקשר הגדודי, לעשות סדר ברשת הגדודית, לקבל דיווחים שוטפים, ולהרגיע עד כמה שניתן את המפקדים ואת הקַשרים. שני ניצוצות דאגה מוזרה ליוו אותי בחפ"ק, תוך כדי תרגילי התחמקות מיעפי ההפצצה האווירית המצרית בבלוזה והדיווחים הקשים מאוד (על גבול ההיסטריה) מהמעוזים: מה קורה עם חיל האוויר שלנו, איפה הוא? כיצד ייתכן שחיל האוויר המצרי תוקף אותנו ביעפים חוזרים ונשנים, ואף מטוס שלנו לא נראה בשמים. מתי יגיעו הטנקים לעמדותיהם בקו. עד שיגיעו, לא יהיה קו בר-לב, וללא התייצבות מהירה מאוד של הטנקים, יתקשו מאוד המעוזים להחזיק מעמד בעצמם. האמונה הבלתי-מסויגת בכוחו של צה"ל לעמוד במבחן, שהתחיל מאוד לא טוב, חרף הערכתי הנמוכה לחטמ"ר 275 ולאוגדה 252 (בשבועיים שקדמו למלחמה), מאפשרים לאנרגיה ולאחריות הפיקודית לפעול כנדרש וכראוי. בתנועה למקום החפ"ק הגדודי לפי "שובך יונים", החלטתי להגיע דרך התעוז "יורם" ולא בציר "זגוגית" - דרך הפלסטיק (כל סטייה קלה מהציר, המוקף לגונות, מסוכנת ללא יכולת חילוץ). ההתקרבות לתעוז "יורם", שלידו נפרסה סוללת תותחים 155 מ"מ, לוּותה בסצנה מדהימה: רביעיית מטוסים "סוחוי" מצריים תקפה את הסוללה, יעף אחרי יעף. תותחים נפגעו, משאיות עלו באש והתפוצצו, וחיילים התרוצצו לפנות נפגעים. זחל"מי החפ"ק הגדודי נעצרו כ-300 מטר לפני הסוללה וצפו באירוע. ניצלנו את סיום יעף ההפצצה, וחצינו במהירות את הסוללה לפני היעף הבא. דיווח של המג"ד לחטיבה ובקשה לשלוח מטוסים שלנו מיד לא זכו לכל התייחסות. ההפצצה המצרית, והניצוץ, שנדלק בעת ההפצצה בבלוזה (מה קורה עם חיל האוויר שלנו?) הפך לדליקה. הדיווחים מכל המעוזים (למעט "טרקלין") קשים מאוד, ותיארו הפגזות תופת ללא הפסקה. חלקם דיווחו על סירות, שחצו את התעלה מזרחה. המג"ד "נדנד" ללא-הפסקה למפקדי המעוזים - מה עם הטנקים? האם זיהו את הטנקים שלנו ב"סנפירים", או בעמדות המיועדות. התשובה החוזרת שלילית. אחרי חציית הסוללה ב"יורם", זיהה המג"ד שישה מסוקי תובלה מצריים מי-8 (שנושאים עשרים לוחמים כל אחד), שיצאו מפורט פואד מזרחה (התאים היטב לפלוגת קומנדו מצרית). דיווח מיד לחטיבה, שישלחו מטוסים שלנו ליירט ולהפיל אותם. הדיווח מהחטיבה (על-ידי המח"ט), "זה בסדר; הפילו אותם". אף מטוס שלנו לא הגיע. המסוקים לא הופלו, והמשיכו מזרחה לעבר בלוזה. לאחר כארבע פעמים של "פזמון חוזר" (שלחו מהר – הופלו), שברתי את כל הקודים, ואמרתי למח"ט, שתוך כמה דקות תנחת פלוגת הקומנדו המצרית ליד מפקדת החטיבה, ועליהם לצאת מיד מהבונקרים עם נשק להגן על עצמם. אף אחד לא יצא מהבונקרים ולו רק כדי לראות את ששת המסוקים. ברגע האחרון פנו המסוקים מעט צפונה, ונחתו כשבע מאות מטר צפונית למפקדת החטיבה. מאותו הרגע התברר לי לחלוטין, שנצטרך לתפקד רק בכוחות עצמנו המאוד-מוגבלים. וברור לי, שקרה משהו רע מאוד לחיל האוויר שלנו, שלא עמד לסייע לנו. ומשהו מאוד לא-"סימפטי" קרה לטנקים שלנו - הם אינם! לפני שירדה החשיכה, נמצא החפ"ק כבר כשעתיים בעמדת החפ"ק המוכנה מראש ומורחבת (כולל כמה מחפורות) על ציר "זגוגית" (דרך הפלסטיק בין הלגונות) יחד עם הרופא הגדודי, שהגיע עם נהג ועם חובש באמבולנס (רכב רך), כמה ק"מ מזרחית למעוז "לחצנית". זמן קצר לאחר נחיתת פלוגת הקומנדו המצרית צפונית לבלוזה ולפני אור אחרון, הגיעו שני מטוסים שלנו בגובה בינוני מעל התעלה (מטוס "פנטום" בחלק הצפוני ומטוס "מיראז'" כעשרים ק"מ דרומה). נפתחה אש נ"מ אדירה וצפופה של טילים ושל תותחים, ושני המטוסים התפוצצו באוויר לנגד עינינו. בכאב גדול, הודעתי לחטיבה לא לשלוח יותר מטוסים.
|
המעוזים בגזרת הפיקוד של מג"ד 68 הופצצו, הופגזו והותקפו ללא הפסקה. נפגעים רבים, והמצב קשה מאוד. הטנקים לא הגיעו למעוזים "לחצנית", "כתובה" ו"דרורה". שני טנקים הגיעו ל"בודפסט", וניהלו קרב גבורה מול צג"ם מצרי מוגבר, שתקף את המעוז ממערב. הם הצליחו להשמיד את הצג"ם, לגרום לו אבדות כבדות ולהדוף את ההתקפה המצרית. שלושה טנקים, שנמצאו דרך קבע במתחם "אורקלים", לחמו בחירוף-נפש נגד התקפות חי"ר וקומנדו על "אורקל" א' ועל "אורקל" ג'. הערכת-המצב של המג"ד מבליטה את יכולת העמידה של המעוזים, שהיו בהם טנקים. דאגה גדולה לשלושת המעוזים, שאליהם לא הגיעו טנקים. חיל האוויר שלנו לא היה ב"משחק" – הערכה מאוד קשה לגבי יכולת העמידה. פלוגת קומנדו מצרית, שנמצאה במרחב בלוזה, כיתרה, ואיימה על אפשרות הגעת כוחות סיוע לתגבור ו/או חילוץ ופינוי המעוזים. הסיוע הארטילרי, שבו השתמש המג"ד לסייע למעוזים, התמעט כתוצאה מהיפגעות תותחים, עד כדי סיוע בתותח בודד. אבד הקשר עם "אורקל" א', עם "אורקל" ב', עם "אורקל" ג' ועם "לחצנית". התגנב חשש, שנפלו בידי המצרים. חטיבה 275 לא תפקדה, ולא היו ברשותה כוחות, שאפשר יהיה להיעזר בהם. שום פקודה, הנחיה, או הוראה לא התקבלו מהחטיבה מאז פרוץ המלחמה.
|
| תמונת-מצב אחרי עשר שעות לחימה | |
מצב המעוזים - "טרקלין" לא הופגז ולא הותקף; "בודפסט" – התקפה על המעוז נהדפה והושמדה על-ידי שני טנקים בפיקוד המ"מ שאול מוזס. המעוז הופגז ללא הפסקה. יש שלושה הרוגים מלוחמי התותחנים וכמה פצועים. קשר שוטף עם מוטי אשכנזי, מפקד המעוז. "אורקל" א' - אין קשר עם גדי שומך, מפקד המעוז, עם סגנו ועם אחרים; "אורקל" ג' - אין קשר עם ברוך דסברג, מפקד המעוז; "אורקל" ב' - נוצר קשר עם דוד אבודרם, מפקד המעוז. המצב אצלו יציב, ולא היו נפגעים. קיבל פקודה ממג"ד 68 לנטוש את המוצב, ולחבור ל"אורקל" א', ולדווח מצב. בזהירות רבה, ביצע דוד את הנדרש, קיבל פיקוד על "אורקל" א', ודיווח, שגדי שומך, המ"פ, ועזרא קצב, סגנו, נהרגו, והיו עוד הרוגים ופצועים מלוחמי המעוז. יצר קשר עם הטנקים (טנק המ"מ נפגע, והמ"מ נהרג) והתארגן להגנה. לדעתו, נפל "אורקל" ג' בידי המצרים. "לחצנית" - אין קשר עם מולי מלכוב, מפקד המעוז. "דרורה" - קשר שוטף עם המ"פ מולי רונן, מפקד המעוז. המעוז עומד איתן ללא נפגעים, והפיל בירי מק"כ 0.5 מסוק מצרי, שחזר מהנחתת פלוגת הקומנדו ליד בלוזה. "כתובה" - דודו סיטון, מפקד המעוז, נהרג. זבולון אורלב, סמל המעוז, תפס פיקוד. הפגזות כבדות על המעוז והתקפות בלתי-פוסקות של קומנדו ושל חי"ר. יש כמה הרוגים ופצועים.
|
צוות החפ"ק הגדודי נערך למארב לרוחב דרך הפלסטיק, כדי לחסום תנועת קומנדו/חי"ר מזרחה גם נגד תנועת רק"ם לעבר בלוזה. קרוב לחצות, הובחן כוח קטן, שהתקדם לאט מאוד ובדילוגים ממערב למזרח על דרך הפלסטיק. כשלושים מטר מהמארב התבקשה החוליה להזדהות, והוברר שאלה ארבעה אנשי צוות טנק משני הטנקים, שנועדו ל"לחצנית" - טנק הסמ"פ. הטנק שלהם נפגע ממש ליד "לחצנית" (ראינו, שהתפוצץ במשך כל הלילה), והם הצליחו להיחלץ, כולם פצועים וחרוכים, והחלו לזחול בשארית כוחם מזרחה על דרך הפלסטיק - מסע של שעות רבות עד שהגיעו אלינו לחפ"ק. קיבלו מיד טיפול רפואי מסור ומקצועי מד"ר קינן, הרופא הגדודי, ומאלישע שפיגלמן, עוזרו. בתחקור הסמ"פ הוברר, שכל ששת הטנקים של הפלוגה, שהיו אמורים להגיע בצמדים ל"כתובה", ל"דרורה" ול"לחצנית", נפגעו והושמדו, והמ"פ אורי נהרג. עכשיו ברור, ששלושת המעוזים ללא טנקים, והסיכוי לעמידתם נמוך מאוד.
|
כוח גדול של קומנדו מצרי נחת מהים בשעות הערב המאוחרות בשישה באוקטובר, והציב חסימה על השרטון בין "בודפסט" ל"טרקלין" על ציר התנועה היחיד על השרטון, כשישה ק"מ מזרחית ל"בודפסט", במטרה לנתק ולכתר את המעוז. בחטיבה, שבה נטל תא"ל קלמן מגן 3 את הפיקוד, החל משעות הערב המוקדמות,הסתמנה תמונת-מצב של נחיתת טנקים על ציר השרטון. כוח טנקים מבית-הספר לשריון (חטיבה 460) בפיקוד יעקב לפידות נשלח לחסום ולהשמיד את הטנקים המצרים בטרם יגיעו למרחב בלוזה. חפ"ק מג"ד 68,עקב ברשת החטיבתית אחר האירוע מתחילתו. קרוב לחצות, נתקל כוח הטנקים של לפידות במארב של כוח הקומנדו המצרי (בפועל, לא היו טנקים, או רק"ם, בכוח המצרי שנחת מהים). מהחפ"ק הגדודי צפינו, ודיווחנו לחטיבה על הקרב המתנהל. ראינו היטב את "גשם" הטילים נ"ט "סאגר" ורקטות RPG, ששוגרו לעבר כוחותינו, שגרם מיד לעצירת הכוח שלנו ולנפגעים רבים. הקרב הפך להיות קרב חילוץ קשה ונסיגה לאחור של כוחותינו. לאורך כל שעות הלחימה, פניתי מספר פעמים למח"ט ובהמשך למגן בבקשה לקבל ת"פ מחלקת טנקים, כדי לנסות לחבור ל"כתובה" ואחר כך ל"דרורה", כדי לבחון אפשרות להגיע ל"לחצנית" בכוח משולב שריון וחי"ר. מאחר שלא היה קשר עם "לחצנית" מאז שש בערב (תוכנית רבת-סיכונים לאור הידע שבידינו לאחר המלחמה). התשובה בכל הפעמים הייתה שלילית מאחר שלא היו כוחות עתודה לחטיבה לאחר נסיגת כוח לפידות. חידשתי את הפנייה למגן, ושוב קיבלתי תשובה שלילית. בינתיים, כל התותחים שעמדו לרשותנו לסיוע למעוזים נפגעו ויצאו מכלל פעולה. הערכת-מצב לחצות בחפ"ק הגדודי: המעוזים נשארו לבד, ללא טנקים, ללא סיוע ארטילרי, ללא אפשרות לקבל סיוע אווירי. בנוסף, הגזרה הצפונית כותרה ממזרח על-ידי כוחות קומנדו מצרי. לא הייתה אפשרות מעשית לקבל סיוע מכוחות עתודה כלשהם. התגבשת אצלי הערכה מוקדמת, שפתרון יחיד למצב הנתון הוא פינוי המעוזים שניתן לפנות, כדי להציל את הלוחמים שנשארו מטבח או משחיטה. בשלב הזה כוונה עדיין אוגדה 252 למלחמת התשה, שבה לא היה כל סיכוי לאשר את רעיון הפינוי של מג"ד 68.
|
1. לכן, מבחינת המצרים, מלחמת אוקטובר 1973 נקראת, "מלחמת 2שלושת הימים" (שישה-שמונה באוקטובר), שבה ניצחו המצרים ניצחון מוחץ וחד-משמעי. 2. מרחק ממוצע בין המעוזים היה כעשרה ק"מ. 3. תא"ל מגן היה אמור להתמנות למפקד אוגדה 252 בשבעה באוקטובר. בפרק הבא – ההחלטה לפנות מעוזים
|
|