1. ת"ע 108091/08 ח.א. נ' ר.א. ואח', השופטת ש' גליק, 11.8.2012 (פורסם בנבו).
2. פסקאות 21-20 לפסק הדין.
3. בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית, פסקה 16, 29.11.06 (פורסם באתר הרשות השופטת).
4. תכלית זו נזכרת בפסקי דין רבים כתכליתם של כל כללי הירושה על-פי דין. ראה למשל פסקה 17 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל בדנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני ואח', פ"ד נט(6) 653, והמובא שם. להלן, אביע הסתייגות מדעה זו לא רק ביחס למשפט העברי אלא אף ביחס למשפט הישראלי.
5. כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה, בכיוון זה צעד בית המשפט העליון צעד ראשון בע"א 247/97 סבג נ' סבג, פ"ד נ"ג(4) 49.
6. לא במקרה בחרה השופטת גליק להסתמך בדבריה (פסקה 25) על דעת המיעוט הידועה של השופט (כתוארו אז) ברק בד"נ 40/80 פאול קניג נ' יהושע כהן, פ"ד לו(3) 701.
7. משנה בבא בתרא ח, ה.
8. חידושי הרשב"א, נדרים לד ע"ב, ד"ה א"ל.
9. ראה: י' ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי, ירושלים תשנ"ט; מ' ויגודה, "על הצוואה", פרשת השבוע, ויחי, תשס"ג, גיליון מס' 104.
10. השווה לדעה המפתיעה עד למאוד שהביעו: הרב יחזקאל אברמסקי, דיני ממונות (הגדרת סוגיהם), לונדון תרצ"ט, עמ' 21-20; ש' אלבק, יסודות בדיני הממונות בתלמוד, רמת-גן תשנ"ד, עמ' 276, 282.
11. רמב"ם, הלכות אישות, פרק יח, הלכה א.
12. רמב"ם, הלכות נחלות, פרק א, הלכה ח.
13. ראה בכורות נב ע"ב.
14. בבא בתרא קיא ע"ב.
15. תוספות, בבא בתרא קיג ע"א, ד"ה מתה. וראה גם רשב"ם, שם, קיא ע"ב, ד"ה האיש, וד"ה ושארו.
16. בבא מציעא יח ע"א.
17. שם, ד"ה ולא, וד"ה מתה.
18. כפי שראינו לעיל בעניין ירושה. ולעניין היתר טומאה נאמר: "כי אם לשארו הקרב אליו" (ויקרא כא, ב).
19. מעניין לציין שלדעת הרמב"ם, מקור דיני ירושה הבעל ואבלות על בן זוג, ואף פסול הבעל להעיד לטובת אשתו, אינו מן התורה אלא מדרבנן. ראה: הלכות אישות, פרק יב, הלכות א-ו, ט; הלכות נחלות, פרק א, הלכות ח-ט; הלכות שמיטה ויובל, פרק יא, הלכה כא; הלכות עדות, פרק יג, הלכות א, ו, יג-יד; הלכות אבל, פרק ב, הלכות א, ג-ז. וראה השגות הראב"ד על אתר.
20. רשב"ם, בבא בתרא קמו ע"ב, ד"ה נפלה.
21. רא"ש, בבא בתרא, פרק ט, סימן טז.
22. ים של שלמה, גיטין, פרק ב, סימן ד.
23. גם לא מכוח אימוץ. ראה א' הכהן "אימוץ ילדים: בין המשפט העברי ומשפט המדינה", פרשת השבוע, ויחי, תשע"ג, גיליון מס' 412.
24. ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק כא, סימן לד, והמובא שם.
25. רמ"א, אבן העזר, סימן צ, סעיף ה; וראה נושאי הכלים על אתר (חלקת מחוקק, ס"ק יז; בית שמואל, ס"ק כג; ביאור הגר"א, ס"ק יט), שעסקו בשאלה אם פסק זה נשען על תפיסתו של הרשב"ם.
26. שו"ת הב"ח (ישנות), סימן כד.
27. הב"ח אומנם מבהיר שהדבר מבוסס על ההנחה שירושת הבעל מדרבנן.
28. שו"ת משיב דבר, חלק ד, סימן א.
29. שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ז, סימן עט.
30. שו"ת ציץ אליעזר, חלק יא, סימן פא.
31. לגישה אחרת, ראה הרב יעקב אליעזרוב, "האם בעל יורש את אשתו לאחר גירושין אזרחיים", שורת הדין ב (תשנ"ד), עמ' רסה.
32. בהנחה שהלכה זו תכה שורשים במשפט הישראלי, שאלה מעניינת היא, אם בתי המשפט יבחרו להמשיך את הרציונל שבה, ולפרש לאורו את סעיף 55 ל"חוק הירושה", המתנה את זכות הירושה של ידועים בציבור בעובדה שבשעת המוות "אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר". יישום קוהרנטי של ההלכה החדשה עשוי להוביל למסקנה שזיקת הנישואין הפורמלית של הידוע בציבור אין לה משמעות לדיני ירושה. מנגד, ייתכן שבתי המשפט יירתעו מלפסוק כן, ויעדיפו לראות בהוראה זו של הסעיף מגבלה משמעותית על יצירת זוגיות לצורך סעיף זה, תוך הטלת נטל לכתיבת צוואה על ידוע בציבור המעוניין להוריש את עיזבונו לבן זוגו. אם בתי המשפט יבחרו באפשרות השנייה, פירוש הדבר הוא שהאישה במקרה דנא נעדרת זכויות ירושת בן זוג. בעיה זו באה על פתרונה בהצעת "חוק דיני ממונות", הנזכרת להלן, הערה 36.
33. בכפוף כמובן לחוסר הסימטריות של דינים אלה במשפט העברי, כפי שכבר הערנו לעיל, ליד ציון הערה 11.
34. ראהShelly Kreiczer-Levy "The Mandatory Nature of Inheritance" 53 AM. J. JURIS. 105 113-114; Adam J. Hirsch "Default Rules in Inheritance Law: A Problem in Search of it's Context" 73 FORDHAM L. REV. 1031 (2004)
35. כך הבהירה הפסיקה כשדחתה את האפשרות לשלול זכות ירושה של בן זוג הידוע בציבור מכוח רצונו המשוער של המוריש, וקבעה שניתן לשלול זכות זו רק מכוח צוואה נוגדת. ראה: ע"א 1717/98 בלאו נ' פוזש, פ"ד נד(4) 376; ע"מ (חי') 306/06 פלונית ואח' נ' אלמונית, 13.6.2007 (פורסם בנבו). וראה עוד, ש' ליפשיץ, "התכנון הכלכלי של המוות", עת סיוע 2,
[קישור]
36. חלק חמישי, סעיף 693 וסעיף 705.
37. ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, ירושלים תשנ"ב, עמ' 123.