במסגרת דיוני הסרק החוזרים ונשנים בישראל בשאלה מי אנחנו ולאן אנו הולכים, התעוררה שוב לאחרונה שאלת "השפות הרשמיות" של ישראל. והואיל והשאלה הבסיסית עדיין לא באה על פתרונה, גם השאלות הנגזרות ממנה אינן נפתרות פתרון קבוע ויציב, והן שבות ומסעירות את הרוחות חדשים לבקרים. גם בסבב הנוכחי השאלה אינה עולה על סדר היום כשאלה עקרונית או מעשית, אלא כשאלה נגזרת.
שאלה שנגזר מהדיון היסודי הרבה יותר והמהותי הרבה יותר הנוגע לזהותה ומהותה של מדינת ישראל. להערכתי, עד אשר תכריע ישראל בשאלה זו על כל הבטיה, תמשיך להתלבט ותדרש לשאלות המשנה חדשים לבקרים. לכן, הופעת שאלת השפות הרשמיות של ישראל על סדר היום שלנו, מחזירה אותנו בפעם המי יודע כמה לצורך להגיע להכרעה בשאלה היסודית בדבר זהותה הלאומית של ישראל, ואילו הוכרעו הדברים במישור העקרוני, לא הייתה שאלה זו מתעוררת ולא הייתה זקוקה להתייחסות פרטנית.
ברור מהדברים שכבר אמרתי ומדברים שכתבתי בעבר באותה שאלה עקרונית, שלדעתי ההתוויה היסודית של מהותה הלאומית של ישראל נמצאת במגילת העצמאות בקביעה שזו מדינת הלאום של העם היהודי שלה משטר דמוקרטי, וכי הסדר בה מופיעות קביעות אלה במגילת העצמאות איננו מקרי אלא מהותי
1. ומהסדר הזה צריכה להגזר גם המסקנה בשאלה שבכותרת מאמר זה.
זו גם הזדמנות טובה לקרוא למחוקקים בישראל להכריע בהקדם בשתי סוגיות חוקתיות חשובות ביותר ומכריעות לעתידה של ישראל: א. זהותה ומהותה; ב. קיבוע ברור של יחסי הגומלין ותחומי הסמכות של רשויות השלטון בישראל - המחוקקת, המבצעת, והשופטת, תוך תיקון עיוותים שנוצרו בדור האחרון בהעדר קביעה חוקתית כזו.
בהעדר הכרעה כאמור לעיל, לא אמנע מלדון מעט יותר בהרחבה בשאלה שבכותרת המאמר. החוק שהותיר את הערבית כשפה רשמית בישראל, למרות האופן השלילי והתוקפני בו קיבלו הערבים בכלל וערביי ישראל בפרט את הקמתה של מדינת-ישראל, היה מחווה יוצאת דופן של המדינה כלפי ערביי ישראל. הוא נוצר ע"י מתן תוקף המשכי לחוק מנדטורי שקבע שלוש שפות רשמיות - אנגלית, ערבית ועברית בשטחי המנדט הבריטי, טרם קום המדינה. אני משער שקברניטי המדינה ביקשו בהחלטתם לשמר את הערבית כשפה רשמית, לאותת למיעוט הערבי שישראל מוכנה ללכת לקראתם כברת דרך ארוכה ומתחשבת. חוק זה לא היה ביטוי יחיד לכך, וניתן להזכיר בהקשר זה את ההתנהלות בנושא השירות הצבאי והאזרחי ואת ההמנעות מחובת שבועת אמונים למדינה כתנאי לקבלת אזרחותה.
בדיעבד הסתבר שהיה זה ככל הנראה מקח טעות. הערבים פרשו את הרצון היהודי הטוב "כזכות טבעית והיסטורית", או כחולשה לאומית, ופיתחו לאורך השנים
"תאוריות שוויון לאומי" ערבי-ישראלי במדינת היהודים, תוך שהם פועלים נגד הכוונה המקורית של האבות המייסדים. מגמות אלו הקצינו בדור האחרון, והן מגיעות לכלל עימות גלוי וכפירה בעיקר מצד קבוצות הולכות וגדלות של ערבים ישראלים החותרים לאוטונומיה ערבית בתוככי ישראל, ומנצלים לשם כך כל טעות או כוונה טובה תמימה שנקטו ממשלות ישראל לדורותיהם, כלפיהם. זה כבר אינו מקרה חריג ועל כן אסור לעצום עיניים ולהתעלם מהמגמה.
בהתנהלותם מאמצים חוגים מיליטנטיים ערבים בישראל כמה וכמה ערוצי פעולה טיפוסיים. אלה כוללים בין היתר: טיפוח הזהות הפלשתינית. חיזוק ההזדהות הלאומית הערבית עם פלשתינים ביש"ע (יהודה, שומרון ועזה), ונקיטת עמדות אנטי-ישראליות בוויכוח, לעיתים אלים, שמתנהל בין ישראל לבין אוכלוסיית שטחים אלה כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי. תעמולה אנטי ישראלית. טיפוח העמדות המסתייגות ממילוי חלקם של ערביי ישראל בחובותיהם האזרחיות כגון שירות צבאי, שירות אזרחי, והימנעות מסיוע לתנועות הטרור האיסלאמיות המבקשות לפגע בישראל. הסתגרות מרחבית. התנגדות לרכיבי חינוך והוראה כלליים משותפים לכלל אזרחי ישראל. הגדלת מרכיבי הפשיעה נגד יהודים בתחומי מדינת ישראל. תעמולה ארסית. ניצול החסינות הפוליטית שיש לח"כים ערבים להשתלחות במדינת ישראל, במוסדותיה ובממשלה (השתלחות, להבדיל מביקורת מבוססת שיש לה צידוק עובדתי).
בהתנהלותם מתעלמים הערבים מטענות-סרק שונות מהעובדה שמרגע שקמה בתחומי מדינת ישראל ישות מדינית ריבונית יהודית חדשה, שקיבלה גם הכרה בינלאומית, משתנים בה כל חוקי המשחק הישנים, למעט אלה שהריבונות החדשה מקבלת ומחליטה לשמר.
ישראל לא כפתה את אזרחותה על ערביי ישראל, הם אלה שהחליטו לקבלה. אבל היא גם לא הניחה לאיש להיות אזרח בוגד בה בעת ובעונה אחת. היא אינה מניחה ולא תניח לאיש לנסות ולשנות את אופייה של המדינה תחת המסווה הדמוקרטי
2, ובמסגרת זו עליה להפעיל כל אמצעי שעומד לרשותה בכדי להגביל ולסייג את היכולת של חתרנים מבית לפגוע במהותה ובישותה הלאומית. כל מה שעושי לקדם את מטרות הסגרגציה כגון מתן העדפה לשפה אחת על פני שפות אחרות, חייב להתבטל במסגרת המאבק הכולל לשימור אופייה הלאומי של המדינה.
מרגע שיש מי שמדמה לראות שמעמדה של הערבית שווה לזה של העברית, כחלק ממאבק לאומי, יש לשנות עובדה זו מן היסוד. זו תכליתו של השינוי בחוק ועל כן הוא נכון, צודק ונחוץ, ואם לא נעשה אתמול, יש לעשותו עכשיו.
כל עוד מנהלים הערבים בכלל והפלשתינים בפרט מלחמה כוללת נגד זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו על כל סממניה היחודיים ובכלל זה העברית כשפה הראשית במדינה, יש להתנגד למגמה זו ולמנוע מהמאבק התרבותי שהוא חלק ממלחמה זו כל הישג אמיתי או מדומה. חידוד ההבדלים הוא אחת הדרכים לניהול המאבק שהוא גם מאבק על התודעה.
מהלכי הערבים נגד ישראל מכוונים לכפות את רצונם עליה ולהתאימה לתפיסות העולם שלהם. הטענות הנשמעות לעיתים מפי הדיוטות ולעיתים מפי חכמולוגים, כאילו יש בהגדרת הערבית כשפה ראשית משום הקלה על התושבים הערבים שרובם נולדו כן, ידעים עברית ואילו נדרשו לכך יכלו לדעתה טוב הרבה יותר, הן טענות סרק.
מדינות אינן נוהגות בדרך כלל ברוחב יד באימוץ לשונות זרות כשפות רשמיות. דמוקרטיות בפרט אינן מונעות שימוש בשפות זרות, אבל אין פרוש הדבר הפיכתן לשפות רשמיות. מדינת ישראל עתירת אוכלוסיות ממוצאים שונים ויש בה משתמשי 70 לשונות זרות ויותר. אין זה אינטרס ישראלי לטפח שפות זרות, בוודאי לא ע"ח מעמדה של העברית. זאת ועוד, <
אילו נהגו ערביי ישראל אחרת, ניתן היה להותיר את המצב על-כנו. הואיל ובחרו בדרכי העימות, צריך להיות לבחירה זו מחיר, וביטול מעמד הערבית כשפה רשמית בישראל, הוא יותר סמלי ממעשי ובהחלט נסבל.
החלטה על שינוי מעמד השפה הערבית בישראל צריכה ויכולה לתרום, בדרך חיובית, שתי תרומות חשובות במציאות הקיימת:
- להכרת הערבים שלא יוכלו לכפות עצמם על ישראל היהודית, ועליהם לוותר על חלומות העבר. ככל שינסו לדחוק את הקץ - ישיגו את ההפך.
- יש לסבלנות ולסובלנות היהודית גבולות ומגבלות, ולאחרונה הם מתקרבים לגבולות אלה בצורה מסוכנת. נטייה זו חייבת להפסק, ושינוי החוק המדובר הוא רמז ברור בכיוון זה.
אם נשכיל להתריע ולהרתיע באמצעים מבוקרים, אבל ברורים וחד-משמעיים דוגמת שינוי זה, אולי נמנע בכך צורך בצעדים דרסטיים יותר.