ראובן השכיר דירה לשמעון, לתקופה של חמש שנים עם אופציה לחמש שנים נוספות. בתנאי האופציה נאמר, כי האופציה תתבטל אם ראובן יהיה זקוק לדירה מגוריו ("לצורך עצמי ודירתי"). ראובן מכר את הדירה ללוי בתוך תקופת השכירות הראשונה. בתום חמש שנות השכירות פנה לוי (הבעלים החדש) לשמעון והודיע לו, כי הוא צריך את הדירה למגוריו, ועל כן האופציה שקיבל שמעון מראובן בטלה.
שמעון (השוכר) השיב, כי האפשרות לביטול האופציה ניתנה אך ורק לראובן אישית, וזכות זו אינה עוברת לקונה הדירה לוי. לוי טוען מנגד, כי זכות זו ניתנה לבעל הבית המשכיר, וכמו
שראובן, הבעלים הראשון יכול לבטל את האופציה, כך חליפו יוכל לבטל את האופציה בשעה שהוא זקוק לדירה לשימושו האישי.
האם התנאי שבשטר השכירות, המאפשר את ביטול האופציה, חל גם במקרה שהבעלים החדש אשר בא במקום המשכיר המקורי, זקוק לדירה למגוריו הוא? שאלה זו קשורה במקרה אחר: מוכר נכס לחברו והשאיר לו זכות בנכס, כגון מכר מטע ושייר (השאיר) לעצמו את הזכות ליהנות מהעצים הנטועים במטע, או מכר בית והתנה שהמחסן של הבית יישאר לשימושו הבלעדי.
במקרים אלו קובע הריב"ש, שחליפיו של המוכר, בין יורשים ובין רוכשים, זכאים ליהנות מפירות העצים או מהמחסן כמו המוכר, למרות שלא נכתב במפורש כי הזכות תעבור לחליפי המוכר. הסיבה
לכך נעוצה בעובדה, כי המכר לא כלל את המחסן ואת העצים, כך שאלו עוברים אוטומטית לחליפי המוכר ואין צורך שיוסכם על כך בהסכם המכר.
אולם, מה הדין אם המוכר אינו משייר לעצמו דבר ממשי פיזי, אלא משאיר לעצמו זכות כלשהי, כגון: "מכר דקל ושייר פירותיו לעצמו", היינו, מכר חלקת אדמה עם דקלים ובהסכם נאמר שהפירות יהיו שייכים למוכר. (בבא בתרא קמ"ח, א'), היינו: זכות לפירות
עתידים אשר יגדלו על הדקל. במקרה כזה, אומר הריב"ש, רק המוכר יהיה זכאי לפירות הדקל ולא חליפיו, אלא אם כן הוסכם, כי לפירות יהיו זכאים גם חליפיו.
מקור נוסף שמביא הריב"ש הוא (בבא בתרא ס"ג, א'): בן שבט לוי שמכר את שדהו לישראל, והתנה כי הקונה יתן רק לו בהיותו לוי, מעשר ראשון מיבול השדה שנמכר, הרי שהקונה חייב לתת את המעשר הראשון לאותו לוי שמכר לו את השדה. ממשיכה הגמרא: ואם התנה שהקונה יתן מעשר ראשון לו ולבנו, גם בנו זכאי במעשר ראשון מאותו קונה.
מכאן יש להסיק, כי אם המוכר הלוי לא התנה במפורש בעת המכירה שהמעשר הראשון יינתן גם ליורשיו, הרי שבניו אינם זכאים לקבל את המעשר. הסיבה לכך, מוסיף הריב"ש, היא שהמוכר לא מותיר דבר מסוים (פיזי), אלא שייר לעצמו בעת המכר התחייבות לעתיד לעניין המעשר הראשון. במקרה כזה נפסק שצריך להתנות במפורש, כי הזכות ה"משוירת" תהיה שייכת גם ליורשים.
לאור האמור פסק הריב"ש, כי לוי, קונה הדירה, אינו יכול לבטל את האופציה שהוענקה לשוכר בטענה שהוא חליפו של המוכר, גם אם לוי זקוק לדירה למגוריו, שכן מדובר בהתחייבות אישית של הקונה כלפי ראובן המוכר. אם היה נכתב בשטר השכירות שהזכות לבטל
את האופציה חלה גם על חליפו של המשכיר, היה לוי זכאי לבטל את האופציה.
נראה, כי כאשר הזכות המשוירת היא זכות קניינית מוגדרת, זכות זו עוברת אוטומטית לחליפי המוכר. אולם כאשר הזכות ששייר המוכר היא התחייבות שאינה מוגדרת, ההתחייבות מצומצמת רק
לזכאי לה בלבד ולא לחליפיו - אלא אם הוסכם אחרת.