התופעה הנואלת של כלי התקשורת המתחרים על עוד כותרת פסולה,
מביכה עד מקוממת. יסלחו לי, אבל אני עשיתי עליה לישראל בגיל 8, ומאז אני חלק בלתי נפרד מגורלה. זכיתי להתגייס ולהפצע קשה, והאדמה לא רעדה.
הורי בקושי שרדו את השואה, על כן לבטים בי א-י-ן. היו כאן תקופות עם רמת חיים ירודה בהרבה, ודוקא בהן המחירים בארץ לעומת מה שמכונה "חו"ל" היו כמחצית. כך גם התוצר לנפש. רק מתי מעט זכו להזדמנות להשוותם למחירים בברלין. לא היה כסף להתעופף במטוסים בשביל הלוקסוס הזה.
יקר פה-זה כלל לא לויכוח. מדוע? ראשית, כי הפריון נמוך יחסית,
והמיסוי גבוה יחסית, בתוספת להוצאות ביטחון אימתניות. אך במיוחד, בגלל "הגנות" מיסוי של הממשלה על סקטורים שעל סף קריסה.
ברור לכל, שהתרת יבוא ללא מגבלות במיוחד במוצרי המזון-הייתה גורמת לאזרחים תחושה של "זול פה". מאידך-גיסא, החקלאות הייתה מתמוטטת. לכן די בהתרת "מכסות יבוא" של כשליש מהצריכה השנתית בכל מוצרי המזון, כדי לייצר פה אווירה של תחרות מחירים והתייעלות ענפית.
כשאני שומע את המטיפים להגירה, שעוד מעיזים לקרוא לבריחה - "עליה", משהו מאוד צורם ומתקומם בי. תמיד הייתה ירידה מישראל, אפילו חוזה המדינה בא לקצת, והלך. לא בשביל הזמירות הללו הוקמה כאן מדינה.
וה"קיטורים" מגיעים מצד מאוד מובהק של הקשת הפוליטית. רק לפני שני דורות-דוקא הוריהם וסביהם היו אילו שהקימו כאן מדינה.
הייתי בברלין, ראיתי. אבל ראיתי גם את העזובה ברחובות, הבניינים בני המאתיים שאף ישראלי בארץ לא היה מרשה לעצמו להתגורר בהם, ולו ברבע מחיר.
אך בעיקר, יש בי תחושת של בושה. אני הייתי חלק מהדור שגידל את
צמחי הפרא הללו. "נפולת של נמושות"? רבין אמר, אך אז כולם שתקו מבושה.
אז העבודה משחררת? לדעתי, זהו פשוט כשל חינוכי.