שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים טוֹבִים לַנּוֹתֵן וְטוֹבִים לֵַּמְקַבֵּל
סֶבֶר פָּנִים וָּבִית פּתוּחַ וַעֲמִידָה לְצַד הַסּוֹבֵל
בִּשְׁלוֹשְׁתָּם אַתָּה נוֹתֵן מִשֶּלְךָ וְגַם לְךָ לֹא חָסֵר
בְּאֶלֶּה תִּשׂבַע נַחַת וְרוֹמְמוּת רוּחַ וְתַרְבֶּה אֹשֶׁר
אֶלֶּה שְׁלֹשֶׁת הָעִקָּרִים שֶׁכֹּל אֶחַד יָכוֹל לְהָרִים
רַק רָצוֹן טוב וְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה וְלָלֶכֶת דֶּרֶךְ יְשָׁרִים
הכנסת אורחים מן התורה שוב אנחנו עם אברהם אבינו. אנו רואים בו אבינו אף על-פי שהקב"ה אמר לו: אברהם אתה אב המון גויים והרי כבר קראנו בשבוע שעבר את הקושיות על ישמעאל ויצחק ועל כי איננו בעולם לבדנו כשם שצאצאי ישמעאל אינם לבדם, יש המון גויים המון עמים, לכולם יש זכות לחיות על כדור הארץ - אלא שאבינו לִמְּדָנוּ בפרשת וירא דרך ארץ בכל הנוגע להכנסת אורחים. הדבר מתרחש בפרשה זו.
לאברהם תכונות מיוחדות שנתן לו אלוהים על שהכיר את האלוהים והביא את הדבר לידיעת הסובבים אותו: איש חסד שתמיד מוכן לעשות מצוות וחסד עם הבריות, אוהב את אלוהיו ש"הכיר אותו כפי שבטא זאת הרמב"ם (בהלכות ע"ז א.) אהבת הבריות מקורה באהבת ה'.
כאן נוכל להבין את התכונות הנפלאות של אברהם. שאחת מהן שבה הוא נודע, הכנסת אורחים. זאת למדים אנו ממלות הפתיחה: וירא אליו ה'באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום. הפועל וירא הראשון, צריך לקוראו נראה כלומר נראה השם לאברהם באילוני ממרא בחברון. המגרש אומר כי אברהם שהיה בחום גבוה בגלל הברית שעשה כדבר אלוהים, בא הקב"ה ב
כבודו ובעצמו לבקרו ביקור חולים ועל נראה הוא .ואברהם האירוע הזה נפסק, אלא מיד בהמשך שוב דבר הראיה כאשר: וישא את עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו. ובהמשך באותו פסוק אומר הכתוב: פעם נוספת וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. משמעות אמירת וירא אברהם פעמיים, היא כפשוטה של המלה ראה כלומר אברהם בעצמו ראה.
רש"י עושה סדר בדברים ונותן להם טעם משלו ואומר: וירא השם לאברהם וגו', שבה הפרשה פותחת, זה ביקור חולים. ומי המבקר?
הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ללמדך שביקור חולים היא מצווה חשובה ביותר. הביקור הוא בחום היום, וזה ביום השלישי אחרי ברית המילה שלו. אברהם היה קודח מחום. למעשה החום הכבד שהשם הפיל על אברהם (הוציא את החמה מנרתיקה) בא להרחיק אורחים ממנו כיון שהוא היה קודח. אברהם ידוע כמכניס אורחים, לכן הקב"ה רצה למנוע ממנו טרחה. בכל זאת אנו רואים בהמשך כי מיד מתחילה פרשת המלאכים שבאו אל פתח אָהֳלוֹ של אברהם בדמות אנשים.
איך זה מתיישב עם משנאמר קודם לכן? נאמר כי צערו רב היה כי באותו יום לא קים מצוות הכנסת אורחים, כאבו זה היה גדול מכאבו הגופני וסבלו האישי, לכן היה הוא יושב בפתח האוהל ומצפה לבוא האורחים. והשם שלא רצה לצערו ולמנוע ממנו קיום מצוות הכנסת אורחים הראה לו את שלושת המלאכים בדמות שלושה אנשים... כאן לומדים אנו מה משמעות שתי המצוות, שאלוהים יחס להן חשיבות כמעשה דרך ארץ.
לכן רבותינו אמרו: דרך ארץ קדמה לתורה. לכן כל המבקר חולה, נוטל שישית מסבלו של החולה. ווהמצוה השנייה של הכנסת אורחים אל תחמיצו פנים, לאורח המזדמן לפתח ביתכם . למדונו קדמוננו פתגם עממי (בריבית) לָאאִינִי ומה תְטַעְמִינִיכלומר קבל פני ואל תאכילנו . בתקופתנו המודרנית הכנסת אורחים הולכת ופוחתת.
לעתים קבלת הפנים והגשת כבוד כלשהו ממה שנמצא בבית, הופכת את האורח למאושר ולא ישכח זאת.
היה סניגור ופחות קטיגור גם נושא היחס אל הזולת והגשת עזרה וסיוע צריכים להיות במהות התנהגות האדם בא הענין השני בפרשה בכל הנוגע לחורבנן של ערי הככר סדום ועמורה על-ידי הקב"ה, כענישה על חטאיהם ומעשיהם הנפשעים של אנשי ערים אלו. אגב כך מתעוררת שאלת הענישה הקבוצתית הלא רצויה לעומת הנקודתית הפעם מסתבר בדיעבד כי זו הייתה ענישה נקודתית שאיננה דומה למבול. אלא שאברהם איש החסד וחביבו של הקב"ה רואה בענישה זו גם כן כמעין ענישה גורפת כדוגמת הענישה בדור המבול ודור הפלגה. אברהם ראה בענישה זו שיש בה כדי לגרום למותם של אנשים שלא חטאו.
בענישה כזו בתרוח אל ח'דרה מע אליאבסה. (ילך הירוק עם היבש) כאן אנו רואים את שאר רוחו של אברהם. הוא אברהם פונה להשם ומנסה למנוע את רוע הגזרה, אף על-פי שידע כי מדובר באנשים חטאים. לכן המשא-ומתן מתחיל בין אברהם להקב"ה בשאלה: הגם תספה צדיק עם רשע, הלא כבר הבטחת ואף התחייבת בברית שכרתת אחרי המבול בדור הפלגה שלא תשוב להשחית? לכן אומר אברהם לה': אם בכל ימצאו בחמשת ערי הככר 50 צדיקים תספה גם אותם? הקב"ה עונה לא. והוא מוסיף להתמקח עם השם. אם ימצאו 45, או רק 40, או 30, או 20, או עשרה, ובכל פעם משיב השם לאברהם בלאו.
השם הבטיח לאברהם שאם ימצאו 10 צדיקים לא יספה את סדום ועמורה בזכות העשרה, אלא שלא נמצאו 10 ולא נמצא אפילו אחד אחד שלא היה רשע בן עולה. כדי להסביר את הרשע וסוגו שאיננו בבחינת חטא רגיל, הפרשה מביאה את סיפור המלאכים, בסיפור סדום ועמורה אנו שוב נפגשים עם מידת הרחמים לעומת מידת הדין. אברהם איננו מסכים לענישה גורפת. אברהם שהוא צדיק גמור, הוא בעד הכלל איש בחטאו יומת ולא בחטא זולתו. שמענו כאן, לא פעם, דרשות ופרשניות מחיבות זהירות בהבנתן למשל: ישראל ערבים זה לזה. כאומרים מעורבים זה בזה בכך נופלת אחריות של אחד על חברו, למעט בעשית פלילים שם נאמר: איש בחטאו יומת. הכוונה באמרה זו היא ליצור תחושת השותפות בגורל וההזדהות בין בני האדם ולא לכל כוונה אחרת.
לְסִיּוּם אֶחֱזוֹר לְמוּסַר הַשְׂכֵּל וְלַמְּלִיצָה לַהֲפָקַת חָכְמָה דַּעַת וְהַכֹּשֶׁר לָעוּץ עֵצָה
לְמַד אָפְיוֹ שֶׁל א ַבְרָהָם בְּאֲלוֹנֵי מַמְרֵא וַעֲשֶׂה מִנְהָגָיו בַּעֲבוּרְךָ קֶבַע וְלֹא מִקְרֶה
וּמְצָא בִפְּרָשַׁת הַשָּבוּעַ וַיֵרָא הַרְמָזִים מִצְווֹת בִּקּוּר חוֹלִים וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים
גָּם דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְאַהֲבַת הַבִּרְיוֹת לְאַמֵּץ וְנֵטִיב עִם עַצְמֶנוּ וְעִם זֻלָּתֶנוּ לֹא לְקַמֵּץ
קַח לְךָ לֶקַח מִן קוֹרוֹת עֲמוֹרָה וּסְדּוֹם וְשָׁרֵשׁ הָרַע וְהַנִּפְשַׁע מִקִּרְבֶנוּ עַד תּוֹם
וְשַׁנֵּן לְךָ דִּבְרֵי תֹּוָרה וָדַעַת יוֹם יוֹם לֹא תֶחֱטָא וְיָבוֹא עַל עַם יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם