אז כיצד עירייה יכולה להיעלב?

כזכור, ציבור הוא חבר בני אדם שאינו מכיל מאפיין משפטי המאגד אותם, ולכן סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע אינו מאפשר הגשת תביעה אזרחית על ביטוי כמו "כל הג'ינג'ים גנבים". לכן, הביטוי "תושבי פתח-תקווה הם כמו עכברושים" לא יהיה לשון הרע. אולם הפתח שנוצר כאן מאפשר להגיש תביעה בשם עיריית פתח-תקווה, אשר נעלבה כאשר אופיינה כעיריית עכברושים. דווקא את העלבון הזה לא בטוח שאנו כחברה נרצה לאפשר לעיריית פתח-תקווה לתבוע.

• "אני לא מאמין שאני גר בפתח-תקווה, שנים! שנים על גבי שנים, ערסים זקנות ובני עקיבא! אני לא מאמין שאני גר בפתח-תקווה, שנים, ערסים זקנות ובני עקיבא, אנ'לא מאמין שאני גר בפתח-תקווה" (ניר טרטר, שם, שם).

אז בואו, לרגע, ניזכר מיהי העירייה. סעיף 7 לפקודת העיריות קובע כי עירייה היא תאגיד וזכותה לתבוע ולהיתבע. הסעיף מחיה את הפיקציה המשפטית ומגדיר את העירייה כנפש שיכולה להחזיק חשבון בנק, להיות חייבת בנזיקין ועוד. אבל, מיהם חברי התאגיד? בעלי המניות בו? בחוק אין הנחיה שקובעת מיהם בעלי המניות באותו התאגיד, מיהם מורשי החתימה, כיצד על העירייה לשנות תקנון ומהן זכויות "בעלי המניות". זו בדיוק הסיבה שבגינה עירייה היא תאגיד ייחודי: עירייה היא ציבור מאוגד; היא מערכת שמאפשרת לציבור לאגד אינטרסים. עירייה יכולה לתבוע חובות ארנונה מתושבים, היא יכולה לגבות תשלומים, ויכולה לקבל פיצוי על שריפה שתיגרם באחד מבנייניה, אבל עירייה לא יכולה להיעלב, אך האם לעירייה יכול להיגרם נזק מלשון הרע? נניח, לצורך העניין, שבגלל ההתבטאות של להקת אינפקציה בנוגע לפתח-תקווה החליטו עשרות אלפי אנשים לעזוב את העירייה, ועיריית פתח-תקווה תובעת את נזקיה. במצב כזה אפילו ניתן להוכיח נזק וקשר סיבתי, ולהראות פגיעה בהכנסות העירייה. אולם, הכנסות העירייה אינן נועדו לצורך רווח אלא לצורך כיסוי הוצאותיה. כלומר, כיוון שלעירייה אין מטרה להרוויח כסף אלא לשרת את אזרחיה בלבד, הרי שלא ברור האם חסרון-כיס יכול להיות עילה; במיוחד כאשר מי שעובר מפתח-תקווה עובר לעירייה אחרת, שם הוא גם יצטרך לשלם ארנונה. לצערי, בעקבות הסכום הנמוך שנפסק כפיצוי, אני לא רואה את העניין הזה שב לבית המשפט העליון לערעור בו הנושא ידון לעומק וילובן.