מבוגרים אוהבים להשתעשע בקזינו או להשקיע בבורסה. לו הייתי יכול, הייתי משקיע סכום נכבד בהימור: במלחמה הבאה נופתע! מופתעים? אין דבר צפוי יותר מהפתעות. נראה שמאז מלחמת יום כיפור התמכרנו להפתעות ואנו מתקשים להגמל מכך.
במלחמה האחרונה הופתענו מהעיתוי (למרות שהשב"כ צועק בחשאי שהוא ידע והתריע), הופתענו מהמינהרות (למרות שידענו עליהן כבר שנים ארוכות ארוכות), הופתענו מכך שנגמ"שים מפח הופכים לקבר אחים (לנשק), הופתענו מכך שחיילים נהרגים כאשר שטחי הכינוס הם בטווח הפצמ"רים, הופתענו מכך שהאויב הנועז יוצא ממנהרות ותוקף בהפתעה מכיוון בלתי צפוי, הופתענו מכך שהמחבלים לא מכבדים הפסקות אש ושהם התכוננו למלחמה היטב.
הופתענו. אם יש במלחמה דבר אחד שלא מפתיע זה ההפתעות. בשלב זה יש לנו קרב דגנרלים: האם השב"כ ידע מתי תפרוץ מלחמת צוק איתן או לא? אז יש לי הפתעה: בשעה שהדגנרלים שלנו מתקוטטים על מועד המלחמה הקודמת, יש בידי מידע יקר מפז: מועד המלחמה הבאה.
סוד צבאי
אני יודע במדויק מתי תפרוץ המלחמה הבאה. לא שנה, חודש, או שבוע, אפילו לא תאריך, אני יודע מהי השנייה בה היא תפרוץ. זה אומנם מותנה בתנאי קטן, אך הוא בשליטתנו. אני עומד לפרסם את המידע הסודי הזה, לכן אבקש כרגע מכל מי שאין לו סיווג סודי ביותר לחדול לקרוא ברגע זה. מתנצל, אך זהו עניין ביטחוני רגיש, תודה שהייתם עמנו עד כה. ביי ביי.
כעת, כשרק בעלי סיווג ביטחוני סודי ביותר ומעלה קוראים אני יכול למסור לכם את המידע המודיעיני העליון בחשיבותו: ברגע שנחליט! המלחמה הבאה תפרוץ בול, אבל בול ברגע שנחליט. אם רק נרצה, כמובן.
מי רוצה מלחמות? לא אנחנו, רק שלצערנו לא בדיוק מתחשבים בהעדפות שלנו בעניין הזה. היא תגיע, היא בלתי נמנעת. מאות אלפי הטילים של נסראללה לא ירקבו אצלו במחסנים 50 שנה. הם ישוגרו, והם לא ישוגרו לעבר טורקיה או קפריסין. אז אם המלחמה היא בלתי נמנעת, לפחות הגורם החשוב ביותר: מועד פתיחתה, יכול להיות בודאות בידינו בלי אמצעים מיוחדים ובלי סוכנים כפולים.
אינני בטוח שצריך למהר לסגור את השב"כ ואת אגף המודיעין, אבל עם קצת תעוזה המידע המודיעיני החשוב ביותר במלחמה יכול להיות ברשותנו ללא עזרתם האדיבה. וזה לא הדבר היחיד, הנה רעיון אסטרטגי מקורי חשוב נוסף:
במקום להתכונן רק לתרחיש "הנכון" (על-פי מקורות המודיעין והקונספציות), נתכונן גם לתרחישים בסבירות נמוכה. איך לא חשבו על זה קודם?... נקדיש להם פחות מאמץ, אבל נתכונן. כך שמה שלא יקרה, במקום להכנס לבהלה פשוט נפתח את המגירה ונשלוף את תוכנית הפעולה הרלוונטית.
השיטה המקובלת
היום מקובלת שיטה אחרת: 1. השלב הראשון תמיד: אנו מופתעים. 2. ביבי מכריז שהוא עומד לכנס ישיבת קבינט, בשלב זה האויב אמור לשקשק מפחד (לא תמיד זה עובד). 3. גאוני הדור מתכנסים ומגבשים את דרך הפעולה הנכונה. השיטה ידועה בכינוי: "כשנגיע לגשר נעבור אותו", או "יהיה בסדר".
4. הקבינט מחליט החלטה אחראית ושקולה: להבליג, כלומר לתת לאויב צ'אנס לוותר על העימות. 5. לאחר כמה החלטות כאלו הקבינט מחליט שבשלה העת להפחיד את האויב על-ידי הצבת דחליל סמוך לגבול (לא תמיד זה עובד). מגייסים את צה"ל ומייבשים אותו ליד הגבול כדי שיחטוף טילים.
6. אם אין ברירה מכניסים את צה"ל פנימה ואז בורחים כשהאויב מארגן לנו בית קברות. 7. מאיימים לכבוש את אדמת האויב, כשכולם יודעים שאנו רועדים מפחד. 8. בין לבין עטים בהתלהבות על כל הצעה להפסקת אש ומחזיקים אצבעות בתקווה שהאויב יבין את הרמז (לא תמיד זה עובד). 9. אחרי כמה חודשים מחליטים להילחם כמו שצריך ואז היא מסתיימת. נו, שיהיה במזל"ט.
נקודת מפנה
הגירסה המקובלת למלחמה הבאה, הסבירות הגבוהה, כפי שתיאר אותה כבוד
השר להגנת העורף לפני 3 שנים: אלף טילים ביום. זאת אומרת שהמצב לא כל כך נורא כפי שאני צופה (סבירות נמוכה): אלף טילים בדקה, אפילו לא אלף טילים בשעה. אלף טילים ביום! אז כמה חודשים יש לנו עד שהמדינה תהיה שטוחה לגמרי?
אולי במסגרת "כללי המשחק" נסראללה לא יפגע בתשתיות, כדי שגם אנחנו לא נפגע בתשתיות של לבנון. אבל ההצעה שלי היא להתכונן גם לסבירות הנמוכה. מה נעשה אם לאחר שלב אלף הטילים הראשונים ניוותר בלי חברת חשמל ובלי מחלפים וגשרים?
מדינה שלמה עיוורת ומשותקת. זה עלול להיות תוך יום על-פי הגירסה הרשמית, תוך דקה על-פי הסבירות הנמוכה שלי. תלוי בקצב האש שיבחר מר נסראללה. כדאי לארגן שישיות מים בממ"דים כי יקח זמן רב להגיע לכל ההריסות במדינה.
לסיכום
ההתמכרות להפתעות מצריכה גמילה. זחיחות ושאננות אולי נחמדות, אך מסוכנות. הפחדת האויב כבר לא עובדת (אפילו כבר לא מצחיקה אותו). כדאי להתכונן מראש גם לתרחישים בעלי סבירות נמוכה. מומלץ להקל על רשיונות אקדח למשוחררי צה"ל, כדי שלא נגיע למצב בו כל המדינה תהיה הרוסה וערבים יסתובבו ויורידו אותנו אחד אחד.
לדוש במחדלי העבר זה מרתק ואף חשוב, גם אני מתעניין, אך מדוע איש אינו עוסק במלחמות העתיד? אני יודע שהתסריט שהמדינה תתרסק במלחמה הקרובה נשמע היסטרי, אבל החסרים הפתעות אנחנו? מה בעצם ההבדל בין מחדל יום כיפור לזחיחות והשאננות של היום? מישהו רוצה לענות?
אם נאבד שליטה ונהיה חייבים לשגר פצצת אטום, למי יהיה אומץ ללחוץ על הכפתור? באיזה שלב של ריסוק המדינה ילחצו עליו? כן, להתכונן לכל תרחיש פירושו גם לתרחישים לא ריאליים.
רבותי ההיסטריה חוזרת. אודה ואבוש: אני טיפוס היסטרי, זה נכון, אך האם אתם יכולים להבטיח שעשינו הכל כדי שלא נתעורר אחרי המלחמה הבאה עם פה פעור ונאמר: "מי היה מאמין"...