השימון קם על יוצרו

לאור דבריו של הנשיא לשעבר, שמעון פרס, בטקס האזכרה ה-41 לראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן-גוריון, מתעוררות ועולות מספר שאלות ובכללן:

• האם אין גבול לשחצנות ולהתנשאות של מדינאי בדימוס זה, עד שהוא מוכן לרתום אפילו את "מורו ורבו" הגדול, במעמד האזכרה למותו, לעגלת התככנות הפוליטית שלו?

• מי שם את פרס להיות מסביר בדיעבד של בן-גוריון ופרשן לכל עת-מצוא לשאלה מה היה אומר בן-גוריון על חוק הלאום כיום?

• מדוע מנהיגי הציבור של היום סבורים שבכל פעם שהם מדברים אל העם, הם מדברים אל שוטים? מדוע נדמה להם שהציבור מאמין לאגדה החוזרת ונשנית, שמה שאמרו מנהיגי-עבר אז, הם היו חוזרים ואומרים גם כיום? וגם אילו חזרו על דברים שאמרו בעבר, היכן נקבע שלציבור כיום חובה בלתי-מסויגת לומר אמן דברים אלה, על-רקע כל מה שהתרחש מאז?!

• "הפרשנים" לחוק: ריבלין ונתניהו - לז'בוטינסקי ובגין, ופרס לבן-גוריון, מהיכן נוטלים הם לעצמם מידה כזו של חרות מוגזמת להופיע בפני הציבור ו"למכור" לו את דעת קודמיהם, במקום להציג לו דעות שלהם ולנמקן במונחי הימים האלה? וכאשר הם מציגים עמדה אישית, בדרך כלל אין הם טורחים לנמקה אלא להציגה כ"אבסולוטית", כתכתיב לשומעיהם שאין להרהר אחריו ואין לערער עליו.כך אין מנהלים דיון ציבורי רציני ובוודאי שאין הדבר מתאים לדיון בשאלת-יסוד שהיא אולי השאלה המכריעה ביותר כיום - מי אנחנו, מהי מדינת ישראל, לאן אנחנו הולכים וכיצד.

הדרך בה הוצגו הדברים באזכרה לבן-גוריון, בעיקר מצד פרס, דומה יותר לגניבת-דעת וניסיון הפחדה במסגרת של מסע בחירות מאשר כניסיון כן לשכנע בטיבם של הטיעונים שהועלו. במקרהו של בן-גוריון, ברור שבן-גוריון שינה עמדות לא פעם בנושאים קרדינליים. כך, למשל קיבל את תוכנית החלוקה של 1947 (כ-11% משטח ארץ-ישראל המנדטורית), אבל ייצב את קווי הפסקת האש של 1949, על שטח גדול ב-50% בקרוב מזה שהסכים לו תחילה. ובאופן דומה דיבר בן-גוריון על "בכייה לדורות" על כך שצה"ל לא כבש את ירושלים המזרחית במלחמת העצמאות (מבלי שהגדיר גבולות); ובדיעבד מסתבר שצדק דווקא באמירתו זו, ולא בהחלטה המקורית שלא לכבוש את ירושלים. אחרי מלחמת ששת-הימים, דיבר בן-גוריון על החזרת שטחי איו"ש לירדן בתמורה להסכם שלום מלא, אבל בכל מקרה לא את ירושלים שחוברה לה יחדיו. כיום, הסכם השלום איננו מלא, היחסים עם ירדן אינם נורמליים וירדן לא אחת אינה מכבדת את התחייבויותיה, לרבות בשאלת הסטטוס-קוו בהר-הבית. כיצד יכול מישהו להניח אילו עמדות היה נוקט בן-גוריון כיום על-רקע הניסיון מול מצרים וירדן, מול הסכמי אוסלו ותוצאותיהם ומול תהפוכות האזור כולו ועליית האיסלאם הפונדמנטליסטי?! ומעניין שאף-על-פי שבן-גוריון שלל ויתור על ירושלים, "כוהני השקר" הנתלים בדבריו כשנוח להם, מתעלמים ממנו ומדבריו ומדברים על פשרה טריטוריאלית בירושלים רבתי, בטענה שהשכונות המזרחיות אינן חלק מהעיר - האמנם?!¹ אותם חכמי מדינה ממשיכים לאחז עיניים ומסבירים לנו שמאחר שיש לנו את מגילת העצמאות, אין צורך בחוקים נוספים על האמור במגילה - שקר וכזב. שהרי אם די במה שכתוב במגילת העצמאות, שהיא הצהרת כוונות לאומית אבל לא חוקה, מדוע צריך היה לחוקק את חוק כבוד האדם וחירותו, כאשר האלמנטים היסודיים שלו נמצאים במגילת העצמאות?! כאן צודק ראש הממשלה צדק רב בטיעונו, שאם הדמוקרטיה שבמגילת העצמאות טעונה פרשנות וחיזוק, ללא ספק גם הלאומיות כך. אולם, אצל אמני כפל-הלשון מגילת העצמאות מספיקה במקום שהטישטוש הניסוחי משרת את כוונותיהם ומטרותיהם, והיא איננה מספיקה במקום שהיא אינה משרתת אותם באותה מידה. ושוב צודק ראש הממשלה צדק רב כאשר הוא טוען שאם יש מי שמערערים - מבית או מבחוץ - על אופייה של ישראל כמדינה יהודית, או יש מי שסבורים שחילון מוחלט ושלם של המדינה וניתוקה מיסודות יהודיים הוא הפירוש הנכון של מגילת העצמאות, נוצר צורך חיוני ומוחלט להעמידו על טעותו. זאת באמצעות חוק-יסוד שיבהיר שלא זו הכוונה, ויציג בפירוש את הכוונה האמיתית; ואני אומר זאת כיהודי חילוני. מדינה יהודית עם משטר דמוקרטי, היא מדינה שהמשטר (הדמוקרטי) אינו מכרסם בה את אופייה הלאומי, כשם שהיותה מדינת לאום שמזוהה עם לאום ספציפי - ורק כך היא מדינת לאום - אינה הופכת את המשטר הדמוקרטי למשטר שאינו דמוקרטי. זו נקודת מרכז הכובד של ההוויה הציונית של מדינת ישראל, ואותה צריך לומר בפה מלא ובקול גדול באמצעות "חוק הלאום". חוק הלאום מחזק את אופייה הציוני של ישראל ולא פוגם בו, בניגוד לדברי ריבלין. במקום שתיווצר מחלוקת, אם תיווצר, בין השיקול היהודי המובהק לבין השיקול הדמוקרטי המובהק - כגון: כאשר יחשבו מי שיחשבו שמותר להם בתוקף הזכות הדמוקרטית לכפור בהיות ישראל מדינת הלאום היהודי, ועל כן מותר להם גם לפעול לשינוי אופייה ומהותה - בשיתוף עם אויבי ישראל או בלעדיהם - יתווה חוק הלאום את הקו האדום שאותו אין לעבור. זו לא החלטה של בית משפט, זהו ציווי של הריבון גם לבית המשפט!!² חזקה על ראש הממשלה שלא ילך לפשרות בנקודה זו, משום שבלעדיה, אכן קיים ספק גדול מאוד בדבר נחיצותו של החוק. כרסום מתמשך בכוונת החוק ובדרך יישומו, אם יניח המחוקק לניאו-ליברלים קיצונים לפרשו כראות-עיניהם, יהפוך את החוק במהרה לחוכא ואטלולא. ברור שפרס בדבריו באזכרה, פועל גם מתוך אידיאולוגיה, אבל להערכתי המוטיב הראשי המנחה אותו, בדומה למבקרים אחרים של החוק הוא רצון להציל את ה"גייסות השמאלניים" שלו, שעדיין נאמנים למסלול השגוי של הסכמי אוסלו, מעוד כשלון מהותי בדעת הקהל. פרס כתככן מדופלם, מקריב כמעט כל עקרון שהיה מקודש בחברה הישראלית היהודית, על מזבח הניסיון לקדם את פתרונות אוסלו, שפרושם המעשי הוא הפקרת איו"ש וירושלים לריבונות ערבית. אירועי השבועות האחרונים מוכיחים שללא שליטה ישראלית בירושלים רבתי, לא יהיה בה שקט וביטחון ליהודים, וכל אי-יציבות מעבר לגבול תגלוש לירושלים, לחברון ומשם למרכז הארץ. אירועי הימים האחרונים חוזרים ומוכיחים ששליטה ישראלית באיו"ש - אם לא בכל השטח אזי ברובו ובקווי התיחום שלו - חיונית להבטחת השקט והשליטה בירושלים רבתי ובישראל בכלל. הימים האחרונים שבים ומוכיחים שאבו-מאזן הוא משענת קנה רצוץ וכי רוב ערביי יהודה ושומרון, מקבלים את דרכו ומרותו כטקטיקה זמנית, כל עוד הם נאחזים בתקווה שיביא להם את מטרות-העל שעליהן חונכו בדרך המדינית ובמינימום כאבים. אם יתבדו, הם ישליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, ויחזרו לדרך האלימות ועל לישראל לדאוג שתמצא מוכנה לכך. הסדר עם מדינות ערביות נוספות לא ישנה בעובדת-יסוד זו דבר, אלא אם ייצור מציאות דמוגרפית חדשה בחלקים של יהודה ושומרון ובתחומים הגובלים עם חלקים אלה בישראל. אינני מאמין שקיימת כיום נכונות ערבית לסוג כזה של פשרה, ופרסומיו של ליברמן בנושאים אלה הם אחיזת עיניים לצרכי בחירות ולא תוכנית מדינית בעלת סיכוי ממשי. ריבלין מצטייר בדיון זה באור עלוב למדי. כאיש ליכוד מובהק בעבר, הפך להיות צל של השמאל ושל פלגים מסוימים בערביי ישראל, בטענת סרק של ניסיון למתן את ההקצנה בציבור הישראלי. הקצנה קיימת רק מפני שהציבור הישראלי אינו מוכן יותר להצגה החד-צדדית של עמדות אידיאולוגיות בשאלת ארץ-ישראל ואופייה של מדינת-ישראל. אם לא יתעשת יהפוך בחלקים גדולים של הרחוב היהודי בישראל לבלתי רלוונטי מבחינה פוליטית, כפי שכבר מסתמן, ויתכן שאף יפגע במוסד הנשיאות הפעם פגיעה אנושה ביותר. נשיא איננו מוכיח בשער. אסור לו לנקוט עמדות חד-צדדיות בנושאים פוליטיים, אם אין הוא רוצה לנכר את מתנגדיו ולהפוך לשק החבטות הפוליטי שלהם. מותר לו בהחלט להביע דעות בנושאים ערכיים ובשאלות מוסריות, משום שהן אוניברסליות, ואם ישכיל להשאר באלה, יועיל לכולם. בינתיים ריבלין כנשיא הוא אכזבה. ופרס כנשיא לשעבר, מרסק בהתמדה ו"בלי חשבון רציונלי" את מעט הדרך-ארץ שעוד נותרה כלפיו בציבור היהודי לאומי בישראל. חבל.