"אז איך אפשר ליישב את הסתירה בין כוונותינו ורגשותינו בשעת מעשה, כשהקמנו את המדינה ושילמנו בעדה בדמנו, פשוטו כמשמעו, לבין אי-הצדק ההיסטורי שגרמנו לעם השני? איך אפשר לשיר על התקוות והחלומות של נעורינו ובאותה עת להכיר בעוולות הנוראיות? איך אנו יכולים לשיר מכל הלב את שירי הקרבות של המלחמה ההיא, בלי להתכחש לטרגדיה הנוראה של העם הפלשתיני, שאנחנו גרמנו לה?" (
אורי אבנרי).
איך ניתן להבין את תופעת הפוסט-ציונות מבלי לדשדש במרכיבים אנטישמים השוללים מכל וכל את נרטיב העם הנבחר של היהדות? כחלק מהתופעה ואי ההתעמקות בהבנת הגדרת הנבחרות היהודית, ישנה אנטישמיות מובהקת אשר מאשימה את היהודים בגזענות הגדולה ביותר של ההיסטוריה.
ניתן להעלות את השאלה, האם מדובר בערבוב של קנאה, שנאה ורצון עז להכחיד את נרטיב האומה היהודית.
יתכן שתפוצתה של ההתבוללות והתעצמותה של הגלובליזציה, תרמו לא מעט למאפיינים של אנטישמיות והכחשת הבחירה גם מצידם של יהודים ישראלים. לא אחת נתקלים באמרות שנויות במחלוקת של הוגי דעות, פוליטיקאים, סופרים, עיתונאים וכיו"ב. אמרות שיוצאות חוצץ כנגד הציונות ועקרון המדינה היהודית.
האם הדמוקרטיה הישראלית, אשר יוצרת זכות לגיטימית ובלעדית ל
חופש הביטוי במדינה שעקרונות הציונות הנצית או היונית מושתת על דרכה, צריכה לעשות חשבון נפש במהות הסולידריות בישראל? האם המדינה צריכה להשקיע יותר בהסברה וחינוך מחדש לערכי הציונות תוך דגש על שיפור מתמיד ונרחב של כלכלת הציבור?
כל זה מוביל לתופעה נוספת של "הרוב הדומם", שמגלה בדרך כלל אדישות לגורל הציונות. החיים שהפכו פחות סולידריים ויותר אגוצנטריים עם השנים, יצרו פערים; אנשים שעסוקים בדאגה אינסופית מתישה ולעתים אף חסרת סיכוי אחרי הפרנסה וכלכלת הבית, מרגישים לרוב יאוש, ניכור ומחסור בזמן לפעילות פוליטית, מהפכנית או ערכית. לכן ברוב המקרים ציונות וערכיה יהיו בתחתית עניינם, אם בכלל!? ישנם כאלה שאמנם רווחתם הכלכלית סבירה או אף מצוינת, אך עם זאת מעורבותם הפוליטית והדמוקרטית מתבטאת אולי במקרה הטוב מינימום בדחיפת הפתק לקלפי כאשר הבחירות לכנסת מתקיימות.
הימין הקיצוני בישראל תורם לא מעט לתופעה הפוסט-ציונית. תיאוריות אנטי דמוקרטיות אשר מציגות את השאיפה הרדיקלית להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה גרמו נזקים לאופיה היהודי-דמוקרטי של המדינה ולרעיונות דה-לגיטימציה מצד השמאל הקיצוני שהגבירו את האנטישמיות מבפנים ומחוץ לישראל.
לא רחוק מאזור האנטישמיות, ייתכן שמתקיימת סוג של הלקאה עצמית. היסטוריון יהודי ישראלי בשם יגאל עילם שכתב בספרו "קץ היהדות- הדת והממלכה", עד כמה מזיק נרטיב העם הנבחר שהיה מקור לכל האסונות בהיסטוריה היהודית ועל פיו היהודים אשמים בכל, גם בשואה. הוא רק קצה קרחון מסוגם של מרצים אקדמאים המעלים את קרנו של השמאל הרדיקלי כנגד המדינה הציונית.
אם ברצונם של מרבית היהודים ותומכיהם לשמור על ישראל, ובכלל על מהות הזכות הלגיטימית לשמור על השם - מדינת ישראל, הציונות חייבת להיות חלק בלתי נפרד ורלוונטית לחלוטין.