יראת אלוהים עומדת לעד

שבת שלום קהל קדוש אַל תִּירָא וְאַל תֵּחַת (ירמיהו ל/י) בֹּא אֶל יְרִיבְךָ נִמְרַץ וּבָאֵל בּוֹטֵחַ אַל תְּבַקֵּשׁ חֶמְלָתוֹ הֱיֵה כִּמְפַתֵּחַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחַת מִצָר הַמְנַבֵּחַ בֹּא לַצָּר כְְּּחוֹגֵר בֹּא אֵלָיו כִּמְנַצֵּחַ עוֹד יָמִים יָבוֹאוּ חִיל יֹאחַז פְּלֶשֶׁת כִּי בְּדָם וָיֵזַע זָכִינוּ לְאֶרֶץ מוֹרֶשֶׁת וְיָד הָאֵל הַחֲזָקָה תְּהֵא מֻרְגֶּשֶׁת לְבַל תֵהֵא קְהִלַּת יַעֲקֹב חוֹשֶׁשֶׁת וְהָיָה וְהַצָּר לֹא יַסְכִּים וְלֹא יְאוֹת אֲזָי תֵּן לוֹ כְּמֹשֶׁה מַכּוֹת שֶׁיֵּאוֹת אַף עַל פִּי כֵּן עַמֶּנוּ לֹא לְבָדַד יִשׁכּוֹן בֵּין אַפְעִים יִשְׁכּוֹן בְּמִזְרַח הַתִּיכוֹן מטרת המכות במצרים לכאורה, השאלה לְמָה נועדו המכות שהוכו בהם המצריים במצרים, נראית מיותרת. כעולה מדברי רש"י שפרש סִבַּת המכות במלים ברורות כך: מאחר שהרשיע והתריס (הִתְחַצֵּף) כנגדי, וגלוי שאין נחת רוח בָאֻמּוֹת (כלומר אין בלבם רצון אמת) לתת להם לב שלם לשוב (לחזור בתשובה) טוב שיתקשה לבו (של פרעה), למען הרבות בו אוֹתוֹתַי ותכירו אתם את גבורתי וכן מִדָּתוֹ של הקב"ה: מביא פֻּרְעָנוּת על הָאֻמּוֹת כדי שישמעו ישראל וְיִירָאוּ: שנאמר: הִכְרַתִּי גויים נָשַׁמּוּ פִּנוֹתָם ..אמרתי אך תִּרְאִי אותי תִּקְחִי מוּסַר (צפניה ג/יז) גם למען שישראל יראו וְיִירָאוּ. אומנם מדובר במצרים ובפרעה, אך צפניה, אומר כדי שבני ישראל יאמינו במשה כי הוא אכן יציל אותם במצות אלוהים. וכבר מצאנו שבני ישראל לא האמינו במשה שנאמר: וידבר משה אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה (וארא ו/ט) העם לא האמין כי משה יכול לשחררם מִסִבְלָם ומהעבודה הקשה שהעבידו אותם המצרים. לכן אמר כי המכות נועדו גם להראות לבני ישראל את כוחו של האלוהים ששלח את משה אליהם והבטיח כי יושיעם. לכן הקב"ה הִפְלָה את בני ישראל מהמצרים, כשהנחית המכות על המצריים לא פגעו המכות בבני ישראל. אלא שהקב"ה ראה כי בני ישראל נטמעו במצריים במצרים בלשון ימינו התבוללו, אבל ההתבוללות לא הועילה להם, כי ברגע שמת יוסף וראו המצרים כי שוב אין לישראל הגנה, החלו לענותם. זה אשר קרה ליהודים בגרמניה הנאצית ובמדינות אירופה ששנאו אותם. היהודים למדו לדעת כי ההתבוללות לא הועילה, הנאצים דאגו להזכיר להם את מוצאם ויהדותם. אין באמור כאן כדי לבטל גם את הכוונה להעניש את המצרים להאדרת שמו אצל הגויים ובקרב ישראל להראות להם כי הוא אֵל שֶׁאֵינוֹ נראה, אך קיומו נִכַּר בכל מעשה ומעשה ובכל מכה ומכה. על כן לא רק המצרים החלו לפחד מאלוהי ישראל, אלא גם בני ישראל גִּלּוּ את האלוהים, ששכחו אותו בהיותם חיים ברוחה .

יראת אלוהים מאהבה ולא מפחד

יראת ה' טהורה עומדת לעד. זאת אם הַיִּרְאָה מקורה באהבת השם ולא מפחד ממנו. הדרך בה הביא הקב"ה את המכות על המצריים במצרים היו טיפין טיפין למען יראו (גם ישראל) וְיִירָאוּ. בכך גרם לְחִזּוּק האמונה בכוחו של הקב"ה, ונטע ביטחון בְּלִבָּם, שתהא היא תוצאה מאהבת השם . לכן התהליך של היציאה ממצרים והמכות שנלוו לתהליך, חזקו את האמונה של ישראל באלוהיו. אפשר גם לאמר שפרשות שמות וארא ובא כולל בשלח נועדו לנטוע בלב בני ישראל את אהבת השם ויראתו. זה מסביר מדוע המכות לִוּוּ את היציאה פעם אחר פעם, זאת לשם הבעת אהבתנו לקב"ה. על כן נצטווינו לחזור פעמים ביום על התפילה: ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. (דברים ו/ה) ועוד אפשר לאמר כי תהליך יציאת מצרים לא היה יכול להצליח אלא אם בני ישראל ישובו אל האמונה באלוהי ישראל ומתוך אהבה ולא מתך יראה, כי לישראל לא היה ממה לפחד כי הם הופלו לטובה בכך שהמכות שהביא הקב"ה על המצרים פסחוּ עליהם. וראו בכך כי הקב"ה אוהב את בניו על כן הם מחזירים לו אהבה בזכרם את אשר עשה למצרים בהוציאו אותם ועל זאת נאמר: ולמען תספרו באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי בנמקים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'.(י/ב) .

המכות המכריעות בפרשת בא

עד לפרשת בא המצרים הוכו במצרים שבע מכות . בפרשה זו הושלמו המכות לעשר שמלכתחילה רצה הקב"ה להכות את המצרים ולהתעלל בהם כהענשה לפרעה ולעמו על התעללותם בבני ישראל. גם רצה הקב"ה להאדיר את שמו בקרב הגויים, שיהיו מקנאים בישראל ובאלהם . לכן משה בא אל פרעה ואמר לו: כה אמר ה' אלוהי העברים עד מתי מאנת לֵעָנֹת (להענות) מִפָּנָי שלח עמי ויעבדוני (י/ג) הפעם אמר משה לפרעה כי אלוהי העברים מביא אְַרְבֶּה על מצרים. שיאכל את מה שהותיר הברד. ויואל הנביא מתאר את הארבה באמרו: כמוהו לא נהיה מן העולם . כלומר ארבה זה מזיק יותר מהארבה שהביא הקב"ה על מצרים. "הארבה" במצרים היה מסוג אחד ואילו זה שיואל מתארו הוא מארבעה סוגים: ארבה, ילק, חסיל וגזם. לשמות הארבה יש משמעות מעשית: אַרְבֶה משמעו הַרְבֶה שבא כמויות המכסות אור השמש וילק מלשון ללקק כל צמח וחסיל שמחסל את הכל וגזם . מלשון גזום הצומח כבמשור כדי להשחיתו כליל. על כל האירוניה שבדבר הארבה מותר לנו באכילה לפי התורה, כי הוא מסוג החי שאוכל עשב. מסופר כי בימי רעב קשים, אכן לקטו ארבה וכבשו אותו לשימור ולאכילה. המכה התשיעית: החשך היה סוג של חושך שניתן לְמִשּןּש. היושב לא יכול היה לקום והעומד לא יכול היה לשבת. מטרת החושך לקיים את הבטחת הקב"ה שנתנה לאברהם ויצאו ברכוש גדול . וגם כדי למנוע מהמצריים לראות במותם של אלה מבני ישראל שלא רצו לצאת לחפשי ממצריים. ואחרונה במכות והמכרעת היא מכת בכורות. כגמול על גזרת פרעה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו . זו מדה כנגד מדה.

מעבדות לחרות והמועדים.

בני ישראל במצרים כבר היו לעם בעודם במצרים, זאת למדים אנו מדברי פרעה אל בני עמו שריו ועבדיו, פרעה אשר לא יָדַע את יוסף כמאמר הכתוב, הוא אמר: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו.(שמות א/ט) מה נותן לפרעה לראות בבני ישראל עם, כי הם לא שינו את שמם ולשונם ועל כן נגאלו ממצרים כעם. ועוד מצאנו נאמר שנגאלו בני ישראל מעבדות מצרים בזכות ארבעה דברים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה. לא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין (ירדו למצרים), ראובן ושמעון סלקין (עלו ממצרים). ברם אלה ששינו שמם ולשונם הִוּוּ ארבע חמישיות של בני ישראל במצרים שנאמר: וַחֲמֻשִׁים עלו בני ישראל מארץ מצרים (בשלח יג/יח) רש"י מבאר את יצאו חמושים שיצא רק אחד מכל חמישה. השאר מתו במכת החושך כדי שהמצרים לא יראו את ישראל בבושתם במיתתם של אלה שלא רצו להשתחרר מעבדות. מכאן למדים שבכל זאת ארבע חמישיות של יורדי מצרים וצאצאיהם התבוללו ונטמעו בתוך העם המצרי ובכרו את העבדות על פני החרות. המועד בו התרחשה יציאת מצרים נקבע כ"יום הולדתו" של עם ישראל שנהיה עם. יום זה היה חדש ניסן. למרות היותו החדש השביעי במנין החדשים נתן לו יחוס: כ"ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה.(יב/ב) וביום הזה גם קבע הקב"ה את שני הרגלים שבועות וסוכות ואמר לעם: אֵלֶּה מועֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמועֲדָם. מכאן כל מי שיחדל לקיים מועדי ישראל במועדם, עתיד גורלו להיות כאותם ארבע החמישיות שנטמעו במצרים. הַיְּצִיאָה מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת הִיא צַעַד רִאשׁוֹן לְעַצְמָאוּת וְהָעַצְמָאוּת תֵּהָפֵךְ לִּזְכוּת רַק אִם נִשְׁמְרֶנָּה לִצְמִיתוּת לַנֶּאֱמָן לָהּ הִיא לוֹ נֶאֱמָנָה כִּי הִשִּיגָהּ בְּדָם וְלֹא בְּמַתָּנָה זָכוֹר נִזְכְּרֶנָּהּ אַחַת לְשָׁנָה בְּנִיסָן וּבְאִיָּר וּבְשַׁבַּת מְעוֹנָה וְהַדֶּרֶךְ מְלֵאָה חַתְחַתִּים בָּהּ הָלְכוּ אָבוֹת מ' שָׁנִים וְעַל הַיָּם זַעֲקוּ וְהָיוּ נִרְגָנִים רַטְנוּ בְּשָכְחַם חֹמֶר וּלְבֵנִים וְלֹא זַכְרוּ אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה בַּהֲפוֹך אֵבֶל מִצְרַיִם לְהִלּוּלָה וְשׁוּב הֵחֵל הַכֹּל מְהַתְחָלָה עַד הַעֲנָקַת הַתֹּאַר עַם סְגֻלָּה זֶה סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה עַד"בֹּא" וּבְבֶשַׁלַּח עוֹד הָהֶמְשֶׁךְ יָבֹא וְשׁוּב עַמֶּנוּ לֹא יַרְאֶה גַּבּוֹ יַכֶּה רָשָׁע בְּעֹוד רִשְׁעָתוֹ בְּאִבּוֹ כִּי אִם לֹא תַכֶּה תֵּהֵא מֻכֶּה וּלְצֶדֶק שׁוּעֵי עוֹלָם לֹא תִּזְכֶּה בְּכַך אִמֶּנוּ כָּאן לֹא תִּבְכֶּה לִידִידֵי יִשְׂרָאֵל לַשַּׁוְא תְחַכֶּה