בטור הקודם סיפרתי שיחד עם משפחתי ירדתי לאילת לחופשת חנוכה. אחרי ארוחת הערב יצאנו לטייל מעט בטיילת של העיר. יש מעט רגעים של אפשרות לחשוב. למשל כשאני נדרש לקשור שוב את שרוכי הנעליים שלי. אני עושה את זה עשר פעמים בשעה. פעם השרוכים היו נקשרים אחת ליום. היום הם עשויים מחומר שגם קשירה שנייה ומשולשת לא עוזרים לי. אך בהתבוננות בנעשה מסביב וברגעים הקטנים שיכולנו להרשות לעצמינו שקט, עלו בי כמה הרהורים.
צפיתי בקבוצות קבוצות של נערות בנות 14-15 שהגיעו לבדן לאילת. אני לא יודע אם בגיל הזה כבר מאפשרים להם לקבל חדר משלהן, אבל זו כנראה האופנה היום. אבא ואימא מזמינים חדר לבת ולחברות שלה, ויחד הם נוסעות לאילת.
בחדר האוכל הן היו שקטות. מבטיהן היו נעוצים במסכי האייפון שלהם ואת כל התקשורת שלהן הן עשו דרך הוואטסאפ. מידי פעם מישהי מהן צילמה את עצמה או את החברה שלה, ושוב חזרה למסך. ואז הן יצאו להצטלם בחוץ. מצלמות ושולחות. ארבע בנות יושבות סביב שולחן אחד ובקושי מדברות. הן עסוקות בטלפון. כנראה מתכתבות בינן לבין עצמן.
אני מגלה שהדור החדש הזה של האייפונים והמסכים לא יודע לחייך. הן לא יודעים להישיר מבט ולחייך למי שעומד מולם. אין להם מיומנויות שיחה בסיסיות. אין להם את היכולת לשמוע מישהו אחר, ואז להביע עמדה דומה, בטח לא נגדית. הם לא יודעים לבקש מהמלצר את רצונם, אלא פשוט דורשים. מילים כמו "תודה" "סליחה" "בבקשה" זרות עבורן. התקשורת שלהם היא בסמיילים והמון חחחחחח.
זה מדהים שקיימים כל כך הרבה אמצעים לתקשורת בין אנשים - פייסבוק, ווטסאפ, וייבר, מסנג'ר ועוד כאלו שאני בכלל לא מכיר, והדבר הבסיסי הזה של "לדבר" הולך ונעלם.
ההודעות מלאות בשגיאות כתיב, והשפה הפכה להיות בנויה מהברות ופרצופים. מפתחי האפליקציות שקטפו מיליונים מכל המצאה שלהם לא לקחו את זה בחשבון. או שאולי כן, אבל זה לא עניין אותם. תפקידם הוא לא לחנך את הילדים שלנו אבל הם עושים את זה יותר מכולנו.
פעם היינו מאחלים מזל טוב ושנה טובה בכרטיס ברכה. מעוטר ומוזהב, כתוב בכתב יפה (במקרה שלי עד כמה שאפשר), סוגרים במעטפה ושולחים בדואר. זה היה יכול להיות דואר בתוך העיר שמניחים בתיבה הצהובה ולא האדומה. היו אז שתי תיבות של דואר. ההתרגשות הזו של לקבל ברכה הייתה אוחזת את כל בני הבית. ואז שלחנו ברכות מצוירות במייל ועכשיו זה בסמסים. המון לבבות ופרצופים מחייכים.
אני רואה אותם חוצים כביש, עולים לאוטובוס, הולכים ברחוב ומבטיהם תמיד בתוך המסך. נתקלים באנשים ואפילו לא מתנצלים. זה הם וזה אנחנו.
לפני כמה ימים, בשעת לילה מאוחרת, כלומר תשע בערב (ככה זה כשיש לך ילדים קטנים) פעמון הדלת בביתי צלצל. פתחתי את הדלת ובדלת ניצב השכן שלי מעליי. מבטו היה נעוץ במסך ובלי אומר הוא נכנס כשדרכו לכיוון החדרים.
"סליחה" הערתי אותו. הלה הרים מבטו הסתכל עליי ושאל "מה אתה עושה פה?". " אני גר כאן" עניתי. הוא הביט ימינה ושמאלה וקלט שהוא נמצא בדירה הלא נכונה, התנצל ופנה לביתו. השאלה היא- מתי הוא היה שם לב שהוא לא נמצא בבית שלו?
בטיילת באילת נתקלתי בדמויות מוכרות. אנשים שנדמה לי שכל חייהם הם באילת. יש כאלו שבשבילם אילת היא תחנת מעבר. תקופה של שנה או שנתיים להרוויח קצת כסף, קצת חוויות נעימות וזיכרונות טובים ואז חזרה הביתה.
לא כולם רוצים בזה. להבדיל - זה קורה ללא מעט אנשים, שמגיעים לחודשי השירות הצבאי האחרונים שלהם. יש להם ותק, חברים ומעמד שמפתה אותם להישאר עוד קצת. אז הם נשארים; לפעמים שנה ולפעמים שנתיים לפעמים עד הפנסיה. החברים והמפקדים שהביאו אותם להישאר עוד קצת כבר השתחררו והם נשארו חיילים לנצח.
ושוב, להבדיל, אלו שצפיתי בהם בקניון, הם מאלו שלא מוכנים לחזור למציאות הישראלי. המציאות של עבודה ומשפחה. כשכולם סביבם מתחלפים הם מעדיפים להישאר. לעבוד ביום, לבלות בלילה, לחיות על הקצה, ולתת לעולם להמשיך הלאה. העולם שייך לצעירים. והם הרי צעירים לנצח.
החברים שלהם שחזרו הביתה או שבכלל לא הלכו במסלול שלהם, נראים להם מוזרים, חסרי חוויות ואולי קצת משעממים. אלו שנשארו למדו, התחתנו ועובדים באיזה עבודה משעממת. בלי חוויות הלילה ובלי ים. מידי פעם חשבו לעצמם שהם מפספסים את החיים. שאלו שבאילת, ארה"ב או בכל פינה אחרת, הם אלו שחיים באמת. הם עושים כסף ועושים חיים.
ואז, בגיל ארבעים או חמישים, הם קולטים שאין להם לאן לחזור. הקוקו משתלב כבר בקרחת, העגיל די פאטתי, הסביבה שלהם ממש לא בגילם, וכסף לא ממש נשאר להם. אין מי שיחכה להם בבית, ואין מי שיחכה להם בחוף. חברי העבר שלהם כבר לא זמינים. מי שלא מתקשר כמה שנים, שלא יצפה שפתאום יענו לו.