בימים אלה מלאו 50 שנה למותו של וינסטון צ'רצ'יל מאדריכלי הניצחון על גרמניה הנאצית. צ'רצ'יל, המדינאי הבריטי הראשון וכנראה גם היחיד, שתמך באופן ברור בשאיפות התנועה הציונית, היה גם אישיות מיוחדת באופן חשיבתו המקורית, בהיקף העצום של ידיעותיו, תוצאה של היותו תולעת ספרים משחר נעוריו, והיותו מצוייד בזיכרון יוצא דופן. ועם כל זאת הוא לא היה "אדם על" סופרמן בלע"ז. נהפוך הוא. מצבי רוח קיצוניים פקדו אותו תכופות. כאיש פרגמטי, הוא גילה חוסר סבלנות כלפי הממסד והביורוקרטיה, יריביו טענו לנרגנות באופיו. על חולשותיו הגדולות, נמנו עוד נטייה לשתיה וסלידה מוויכוחים על נושאים שלגביהם הייתה לו כבר משנה סדורה ומנומקת. הוא ראה בכך בזבוז זמן. לשלטון הוא הגיע בהיותו בן 66, גיל מבוגר יחסית, בהשוואה למנהיגי אירופה האחרים.
בשל ההברקות הלשוניות שלו (רובן נשארו עמנו עד היום ואף הפכו לנכסי צאן ברזל בעולם הלשוני בארצות דוברות אנגלית), לא נמצאו רבים שיכלו לעמוד מולו במרחב הציבורי - פוליטי. אם בתחילת שלטונו כראש ממשלה, היו לו מתנגדים רבים בפרלמנט הבריטי, הרי שבעזרת כישרונו ולשונו המושחזת, גבר עליהם ובהדרגה צבר עוצמה. לקראת סוף המלחמה היה בית הנבחרים רובו ככולו מורכב מאומרי הן נלהבים.
לא נסקור כאן ביריעה הקצרה זו את מסלול חייו מרובי ההרפתקאות. אבל התייחסותו לתנועה הציונית ולהתיישבות היהודית בא"י, ראויה לאיזכור. כאשר ביקר כאן (1921), מצא ציבור יהודי דל מספרית וקשה יום (60,000 יהודים מול 500,000 ערבים), התיישבות שהייתה אז בראשית דרכה. אולם למרות מעמדה החלוש, הוא תמך בה והביע דעתו זו פעמים רבות.
ב-24 במרס הגיע ברכבת מקהיר לעזה ומשם לירושלים. הוא קבע את משכנו במבנה המפורסם אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים. ביקורו הראשון (27.3), היה בבית הקברות הסמוך, ללוחמים שנפלו במערכה לשחרור ארץ ישראל מהשלטון הטורקי, במלחמת העולם הראשונה. בפגישותיו ובהופעותיו השונות לא הסתיר את דעותיו שבחלקן נראות היום כנבואה של ממש: "למוסלמים כיחידים יכולות להיות תכונות נהדרות... (אולם) האיסלאם היא דת מיליטנטית העושה לעצמה עוד ועוד נפשות... אילולא הייתה הנצרות מוגנת בזרועותיו החזקות של המדע, כבר הייתה הציוויליזציה של אירופה המודרנית עלולה ליפול כפי שנפלה הציוויליזציה של רומה העתיקה" (מרטין גילברט, ע'71 ).
ב-28 במרס קיבל באוגוסטה ויקטוריה את פני האמיר הירדני עבדאללה. בשיחה זו כבר החל לטוות את הרעיון המרכזי לפתרון הבעיה היהודית, לדעתו ברוח הציונות: עבר הירדן לשבטים הערביים שחיו בה, ולאמיר עבדאללה בראשם, ובארץ ישראל המערבית, תחת המשך המנדט הבריטי, התיישבות נרחבת ליהודים, במסגרת הקמת בית לאומי. ב-29 במרס ביקר באוניברסיטה העברית בירושלים, שהייתה בשלבי בניה מתקדמים. כאן נטע עץ ואף הצהיר: ליבי מלא אהדה לציונות... אני מאמין כי הקמת בית יהודי בפלשתינה תביא ברכה לכל העולם".
ב-30 במרס 1921 ביקר בתל אביב. נקודות מפגש נוספות של צ'רצ'יל עם הרעיון הציוני היו במועדים מאוחרים יותר. במלחמת העולם השנייה, על-רקע השליטה המוחלטת של בנות הברית המערביות בשמי אירופה, בא בדברים עם נשיא ארה"ב והציע לו לגרום לכך שתופסק ההשמדה באושוויץ, על-ידי הפצצות אמריקניות. רוזוולט דחה אותו באומרו: עלינו לעשות את כל המאמצים לנצח במלחמה מהר ככל האפשר. בזכות פעילות זו ינצלו גם יותר יהודים... אמר ולא יסף.
במהלך פעילותו הציבורית ועוד בטרם עלייתו לשלטון, התבטא צ'רצ'יל מספר פעמים נגד מדיניות הספר הלבן, שבלמה למעשה את ההתיישבות היהודית בא"י. גם לאחר עלייתו לשלטון התבטא מספר בפעמים בזכות הציונות: "אל לך לדאוג", אמר לידידו חיים ויצמן, כאשר הראה לו ראשי פרקים מנאום שעמד לשאת, "ליהודים יש קייס נפלא".
אי-אפשר לסיים רשימה קצרה זו מבלי להתייחס להישג נוסף ומהותי של האיש. למעשה אחד מניצחונותיו הגדולים, מאלה שלא הוזכרו ולא יוזכרו כנראה, בספרי ההיסטוריה. מדובר בניצחונו בדיעבד על אותו מושג רב עוצמה, שמשל בבריטניה, (וגם בצרפת), בתקשורת ובדעת הקהל, שלטון ללא מצרים, מאז תום מלחמת העולם הראשונה, הפוליטיקלי קורקט. בריטניה וגם צרפת הפכו בעטיו לדמוקרטיות עייפות, נטולות אנרגיה. המלחמה והמשבר הכלכלי שפקד אותן ב-1928, הטיל אותן למשברים פוליטיים וכלכליים קשים.
למעשה הטרנד הציבורי הכובש-כל הזה, כמעט ומנע הכרזת מלחמה על גרמניה לאחר פלישתה לפולין. דעת הקהל הבריטית וגם הצרפתית "הכילו", בניגוד משווע לאינטרסים החשובים ביותר שלהן עצמן, את התוקפנות הגרמנית עד אז. ההכלה הזו איפשרה להיטלר, לאלץ אותן, להכיר כעובדה קיימת, בהשתלטות גרמנית הדרגתית תוך השלמה/כניעה ללא קרב, על כל ההישגים שהושגו במסגרת חוזה ורסאי. כך "הכילו" את ההשתלטות הגרמנית על חבל הריין, את סיפוח הרוהר העשיר בפחם, את סיפוח אוסטריה וכמובן את ההשתלטות על צ'כיה, בעקבות הסכם מינכן.
לולא הגינותו הפוליטית של רמזי מקדונלד, רה"מ הפשרן של בריטניה, שידע בזמן לפנות את הבמה עליה כשל פעם אחר פעם, צ'רצ'יל לא היה עולה לשלטון. רק מהמועד הזה בו החלה השפעתו של רה"מ החדש להוכיח את משקלה המיוחד, יצא, באופן הדרגתי, לחלוטין האוויר מהבלון הנפוח הזה של ה"תקינות הפוליטית". תהליך שבעקבותיו זכתה הדמוקרטיה הבריטית ליישר סופסוף את גבה, ולאמץ מדיניות נכונה, לאחר שגרם לא אחת למשברים מדיניים וכמעט לאסון גלובלי בלתי ניתן לתיקון.