מכירת מידע אודות האזרחים על-ידי עובדי ממשלה ורכישת המידע על-ידי חוקרים פרטיים לא תיפסק כל עוד יש דרישה לחקירות אלו על-ידי הבנקים וחברות עסקיות שונות, גם הרשמים והשופטים בבתי המשפט השונים אשר עוצמים עין ולא שואלים מעולם מה מקור המידע שותפים לתופעה.
כאשר עורך דין המייצג בנק מעביר חקירה כלכלית/יכולת למשרד חקירות, הוא יודע בוודאות שהחוקר הפרטי נעזר במקורות לא חוקיים להשגת החומר. עלות החקירה אינה מאפשרת לחוקר הפרטי להשיג את החומר תוך מעקב, אלא ביצירת קשר עם עובד מדינה "היושב" על צומת מידע במחשב זה או אחר, עובדי מע"מ מס הכנסה וביטוח לאומי, עובדי משרד הרישוי ובנקים, עובדי עיריה ושוטרים. כולם משתפים פעולה תמורת תשלום וטובות הנאה. במשך השנים נעצרו רבים בגין עבירות אילו, אבל כל עוד יש את הפיתוי הכספי והקלות הבלתי נסבלת של השגת המידע, התופעה לא תיעלם. כל עוד שופטים ורשמים בבתי המשפט ימשיכו "לגלגל עיניים" ולהתעלם מהשאלה מה מקור המידע, ולחתום על בקשות עורכי הדין כחותמת גומי - "כמבוקש", התופעה לא תיפסק.
כל משרד חקירות המבצע חקירות כלכליות/יכולת, נעזר באיש קשר "מאכר" או פועל ישירות מול עובד מדינה זה או אחר לקבלת מידע. הסכומים המשולמים יכולים בנקל להכפיל את משכורתו של עובד המדינה, וכאמור, הפיתוי עצום. עורכי דין, בנקים וחברות עסקיות שונות מזמינות עשרות אלפי חקירות בשנה מאלפי החוקרים הפועלים ברחבי הארץ. איתור חייבים ורכוש לא ניתן כמעט לבצע בסכומים המשולמים היום בחקירות שטח ע"י הגורמים המזמינים. לפיכך, פונים החוקרים לאופציות זולות יותר של מאגרי המידע השונים ותשלום צנוע יחסי על כל מידע.
החוקרים הפרטיים בארץ נמצאים בעצם במצב בלתי אפשרי לביצוע עבודתם. אין בחוק שום הרשאה לחוקר פרטי לקבלת מידע מגופים כאלו ואחרים, הגבלות חוק חופש האדם וחירותו והגנת הפרטיות "סוגרות" בפני החוקר כל דרך חוקית להשגת מידע. מצד שני, המדינה ומשרד המשפטים מסמיכים, מדי שנה, עשרות חוקרים פרטיים חדשים, וגובים סכומי עתק עבור רישיונות חוקר ורישיונות משרד, אשר בעצם - פרט להכנסה למדינה, אינם מקנים לחוקר כל יכולת מעבר למותר לאזרח הפשוט, ואפילו מגבילה את החוקר הפרטי בתנאי הרישיון בהגבלות שונות שהאזרח הפשוט פטור מהן.