פעוט אוטיסט נוטה להתעלם מנוכחות של אדם אחר או מפנייה אליו, ולעיתים אף נחשד בחירשות. גננת שמדווחת שילדי הגן אינם משתפים את הילד האוטיסט כי אינו מראה התעניינות בהם, ייתכן שאינה מבינה את רצונו האמיתי להיות שותף למשחקים. כמו הילדים בגן, גם היא מעריכה את כוונותיו על-פי התנהגותו. כשהוא מתעלם מפנייה אליו, המסר המוטעה המתקבל ממנו הוא "עזבו אותי, טוב לי לבד". כך מפסיד הילד הקטן אינספור הזדמנויות לאינטראקציה חברתית ונשאר בבדידותו.
בגיל מוקדם זה חשוב ללמד את הפעוט להפנות את הראש לעבר האדם שפונה אליו, לחייך או להושיט יד, כל דבר שיעביר את המסר "אני שומע אותך ואני מעוניין בקשר איתך". אין צורך ליצור קשר עין (פעולה קשה במיוחד עבור חלק מהילדים האוטיסטים), ואין צורך בדיבור. האישור שבהפניית הראש יפתח את הדרך להמשך הקשר של האדם הפונה. כשהילד מעדיף שלא להיענות לפנייה, הוא יכול ללמוד לסרב בהינד ראש לשלילה או במשיכת כתף. העיקר שיבין שהתעלמות אינה אופציה.
בגיל בית הספר היסודי, ילד אוטיסט שאינו נענה לפנייה, מושך תשומת לב שלילית מהילדים האחרים, והם עלולים לראות בו מתנשא. כשהמורה פונה לילד תוך כדי שיעור ונתקל בהתעלמות, הוא מוותר על השתתפותו ופונה לשתף ילדים אחרים. כך שוב יישאר הילד שלנו בבדידותו בגלל חוסר מיומנות פשוטה. בשלב זה נדרש מהילד להפנות מבט לעבר המורה ולהשתמש בהבעת פנים מתאימה ובדיבור.
אפשר ללמד ולתרגל היענות מתאימה על-ידי משחק תפקידים עם הילד, משחק בבובות, צפייה מודרכת בקטעי וידיאו שמדגימים היענות מתאימה ותרגול באמצעות חיקוי. אם האווירה בכיתה מתאימה, אפשר לבקש מתלמידים אחרים לעמוד על-כך (בנעימות כמובן) שחברם האוטיסט יגיב לפנייה אליו. בגיל בית הספר יכול הילד ללמוד אינספור וריאציות של התנהגות זו, כולל דחייה מתאימה של הפנייה. גם אם ילמד להגיד "לא רוצה, תודה" או "לא עכשיו", המסר נכון מבחינה חברתית ומתקבל אחרת לגמרי מהתעלמות. מורה יכול לעזור לילד להגיב נכון בשיעור, אם יכין אותו מראש לכך שהוא עתיד לפנות אליו.
לדוגמה, אם יגיד "דני, תכף אשאל אותך", יפנה לילד אחר, ואחר-כך ישוב ויפנה לדני, דני יספיק להתארגן לתגובה מתאימה. אם דני מתקשה בכל זאת להגיב, חשוב שהמורה יברר איתו דרכים שיביאו להצלחה ולא ישלים עם ההתעלמות.
כשהילד מגיע לבית הספר העל-יסודי, חשוב שכבר ישלוט במיומנות המפתח הזאת במידה שתאפשר התפתחות של מיומנות חברתית מורכבת יותר. ייתכן מאוד שהורים או מורים יזדקקו לעזרת תלמידים אחרים בכיתה כדי לברר איזו תגובה תעודד את התלמיד האוטיסט להיענות כשהוא נמצא בין עמיתיו. בגיל זה חשוב מאוד גם לתרגל עם הילד דרכים למענה בהתאם למקום ולהקשר. ייתכן שלא יפנים מדוע עליו לענות "בוקר טוב, המנהל" במקום "אהלן, אחי" כשהמנהל פונה אליו, אבל חשוב שידע כיצד מגיבים ומתי.
בגיל זה יהיה צורך ללמד את הצעיר - אולי באמצעות לימוד קוגניטיבי מפורש - איך להבדיל בין פניות שעונים עליהן בנימוס ובין פניות שיש לדחות בתקיפות. ההבחנה הזאת דרושה לצעיר האוטיסט, אשר לעיתים מגיב מכנית לפי מה שלמד. דוגמה רלוונטית היא של נער שחזר מיומו הראשון בחטיבת הביניים וסיפר להוריו שלא דיבר עם איש במשך כל היום. כששאלו אותו מדוע, ענה: "אני לא מכיר שם אף אחד, ואמרתם לי לא לדבר עם אנשים שאני לא מכיר".
גיל חטיבת הביניים הוא בדרך-כלל השלב הקשה ביותר מבחינה חברתית במערכת החינוך. רוב הצעירים בגיל זה עסוקים בקביעת מעמדם החברתי ואינם פנויים לעזור לתלמיד אוטיסט המשולב בכיתתם. אם האווירה בבית הספר היא אכן כזאת, על ההורים או המטפלים של התלמיד לעזור לו ללמוד להבחין בין פנייה ידידותית ובין פנייה לעגנית, מקניטה או מאיימת, ולהגיב לכל אחת בהתאם. גם כאן יש צורך בתרגול באמצעות משחק תפקידים, סרטי וידיאו וכדומה. מטפלים בדרמה או במשחק יכולים לעבוד על מיומנויות אלה ביעילות רבה בגיל זה, וייתכן שכדאי להשקיע כסף וזמן במפגשים כאלה.
אין ספק שבהמשך חייו ירגיש הצעיר האוטיסט בטוח בעצמו הרבה יותר אם יֵדע שיש ביכולתו להגיב היטב לפניות אליו. מיומנות זו עשויה לשפר מאוד את ביטחונו האישי ואת הצלחתו עם עמיתים בעולם העבודה.