במאמר קודם, "הציונות - אנטי תזה של היהדות", סקרנו את שורשי בעיות הקיום היהודי כיום בארץ ישראל. ראינו ששורש הבעיה העיקרי הוא עצם המרידה במי שהנהיגו את העם היהודי במהלך ההיסטוריה ואשר ניווטו אותו להמשיך ולהתקיים במשך כל שנות הגלות, חרף נסיבות היסטוריות, שלא היו מאפשרות קיומו של שום עם הניצב מול בעיות הקיום של העם היהודי.
כידוע, כל גדולי ישראל התנגדו להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל ע"י התנועה הציונית, כאשר ההתנגדות נובעת מצווי ההלכה ומהבנה היסטורית עמוקה של מהות העם היהודי ומצבו.
מכל מקום, המרד הצליח והמדינה הוקמה. אומנם יש אסכולה ביהדות התורה, זו שעוצבה ע"י האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, הדוגלת בהתנגדות עקרונית לכל יחסי גומלין של יהודים שומרי תורה ומצוות עם הממסד הציוני השולט במדינה, גם לאחר הקמתה. אבל עמדת היהדות התורנית באשר לכך נקבעה על-ידי שני גדולי הדור שעל-פי מוצא פיהם נקבע - כמו בכל עניין אחר - גם יחס היהודים החרדים לדבר ה' כלפי מדינה זאת: רבי חיים סולובייצ'יק, (המכונה "רֶבּ חיים מבריסק" או סתם "רֶבּ חיים"), והחזון איש. עמדה של fait accompli.
בניגוד לעמדתו של הרבי מסאטמר, הייתה השקפתם אודות היחס למדינה שהוקמה פראקטית בלבד. המדינה כבר קיימת ועל היהדות התורנית לפעול כדי להמשיך להתקיים בה, כמו שעושה כל קהילה יהודית אחרת בארצות הגולה. כאשר הדגש הוא על "גולה". בניגוד לעמדת ה"מזרחי" אשר ראו בעצמאות מדינית של יהודים בא"י עניין אידיאולוגי, רואה אותה היהדות התורנית כשלטון שאינו שונה עקרונית מכל שלטון בו מתקיימת קהילה יהודית ברחבי תבל. כלומר, צריך להגיע להבנה פוליטית עם השלטון, שתבטיח את היסודות החיוניים לקיום יהודי - לימוד תורה והאפשרות לקיים חיים של מצוות.
המדינה אם כן קיימת. אבל, כמו שחזו גדולי התורה דאז, הפכה לגורם המסכן את הקיום היהודי בא"י, בהיותה אבן שואבת לשנאה תהומית של מאות מיליוני ערבים ומוסלמים חמושים המקיפים את היהודים כאן, ולמחולל אנטישמיות מס' 1 נגד יהודים בעולם כולו. ר' ערך "צרפת" למשל וכיו"ב. אז לגבי שורש הבעיה הראשון עליו עמדנו, אין מה לעשות. אין אפשרות לפרק את המדינה, אבל עצם קיומה מסכן את הקיום היהודי של כל יושביה, חילונים ודתיים כאחד. כולנו בסירה אחת מבחינה זאת.
מה שכן אפשר לעשות, הוא מיתון המגמה המסוכנת של "כוחי ועוצם ידי" שאפיינו את מנהיגי המדינה בעשורים הראשונים לקיומה. מיתון זה קורה כבר בשנים האחרונות, כאשר המאפיין הבולט לו הוא העובדה שראש הממשלה הקודם, אריאל שרון, נץ מובהק מן העבר הלא רחוק, הפך בכורח המציאות למנהיג מפוקח המנסה לנווט את מדיניות הממשלה בדרך של ריאליזם פוליטי כדי להבטיח ככל האפשר את שרידות המדינה חרף התנאים הקשים, פוליטית וצבאית.
בלי להיכנס לשאלה של מה בטוח יותר ליהודים, פשרה טריטוריאלית או היאחזות בכל רגב אדמה - מן הבחינה הזאת של שלילת "כוחי ועוצם ידי", היה מקום מבחינת היהדות התורנית לראות בחיוב את המדיניות של שרון. למרבה הצער, חזינו היסחפות של הציבור התורני בארץ לצד הימין הקיצוני המונהג אידיאולוגית ע"י ראשי ה"ציונות הדתית". אנשים אלו הדבקים עדיין בראיון העיוועים של ראיית מדינת "ישראל" כ"אתחלתא דגאולה", מהווים כיום אחד הגורמים המסוכנים ביותר לביטחון היהודים בארץ ישראל, ובעצם בעולם כולו. המשך קינתור הערבים צמאי הדם, לו מטיפים אנשים אלו, מביא סכנות על חיי יהודים כאן ובחו"ל.
עקירת התורה שורש בעיה נוסף עליו הצבענו, הוא הניסיון - שלמרבה הצער הצליח בחלקו הגדול - לשנות את הבסיס שהבטיח את קיומו של העם היהודי במשך כל שנות הגלות, והמהווה למעשה את ה- raison d'etre שלו.
דהיינו, עקירת התורה כבסיס הקיום היהודי והניסיון להמציא במקומו אידיאולוגיות זרות. האידיאולוגיה הבולטת ביותר הייתה הסוציאליזם הנוטה לקומוניזם, אשר כלי הביטוי המובהק שלו במדיניות הציונית של מקימי המדינה היו הקיבוצים. עם קריסתם התנפצה אידיאולוגיה זרה אחת שבאה להחליף את התורה. הלאומיות, הנציונליזם, אידיאה זרה נוספת, התנפצה אף היא, כאשר מה שנותר הוא רק אותם חוגים העוטים את התורה כמסווה לה, חוגים שספגו מהלומה עם התנדפות ההזיה של "ארץ ישראל השלמה".
כאשר כל האידיאות שליכדו את הציבור החילוני והמשת"פים הד"לים שלו נמסו בחום המציאות העז, נותר הציבור החי כאן ללא דבר שילכד אותו, וממילא בסכנת הכחדה. שום עוצמה צבאית לא יכולה לעזור כאשר הלכידות החברתית חסרה. לכן, חייב הממסד החילוני השולט להבין שללא שיבה למקורות היהדות ולמסורתה לא יתכן המשך הקיום של קולקטיב יהודי כאן וממילא תתפרק גם המסגרת המדינית שלו.
פועל יוצא אחד של הבנה זו, הוא הפסקת ההגירה הלא יהודית מארצות חבר העמים לשעבר וגם ביטול התוכנית להביא לארץ מסות של לא יהודים מאתיופיה. עם כל המובטלים כאן וכאשר ממילא קיים עודף כוח הדם בצבא - אין בהם שום תועלת. לעומת זאת, הם מפריעים ללכידות החברתית, ואף מהווים גורם מזיק לביטחון הפנים של הציבור, הן מבחינת הפשיעה הגוברת בהווה והן מן הבחינה של איום לעתיד בצורת גיס חמישי שיצטרף לאויבים מבחוץ ומבפנים.
פועל יוצא נוסף הוא ההכרה בצורך להעמיד על יסודות איתנים את הדבר שהבטיח במשך כל הדורות את הקיום היהודי - לימוד התורה. ללא תורה אין עם ישראל. הממסד החילוני צריך להבין זאת - אם לא מן הבחינה השכלתנית, לפחות לאור המצב הקיומי הנוכחי - ולתמוך במוסדות לימוד התורה לפחות בצורה בה נתמכים מוסדות ההשכלה הגבוהה החילונית. לא רק שאין שום הצדקה עקרונית להפליית בחור ישיבה שלומד רמב"ם בישיבה לטובת סטודנט ערבי מאום אל פחם שלומד רמב"ם במסגרת החוג ל"מחשבת ישראל" באוניברסיטה, אלא שזה אף מעשה איוולת מן הבחינה הקיומית. עתיד הקיום היהודי בארץ ישראל תלוי בלומדי התורה בישיבות ובכוללים, לא בלומדי החוג לפילוסופיה סינית באוניברסיטאות ובמכללות.
חיקוי הגויים שורש בעיה אחר עליו הצבענו הוא הניסיון לבטל את המהות היהודית המסורתית ע"י חיקוי אורח החיים של הגויים. עכשיו, לאחר שהתברר כי העולם הלא יהודי לעולם לא יניח ליהודים בישראל לחיות בשקט גם אם יפזזו בכל כוחם בדיסקוטקים בלילות שבת ויקיאו את נשמתם כמו אומות העולם לאחר סביאת אלכוהול בפאבים, צריך הציבור היהודי החילוני להתעשת ולחזור לאורח החיים היהודי, זה שהבטיח לא רק את קיום העם במשך כל השנים, אלא גם את משמעות קיומו.
אורח החיים החילוני המאיץ בצורה קטלנית את התפרקות התא המשפחתי - המשפחה המהווה את הגרעין המוצק של קיום כל חברה אנושית בריאה - צריך להתמתן ולהתמתק ע"י חזרה לערכי המשפחה היהודים היסודיים. סעודת ליל שבת של כל המשפחה מסביב לשולחן השבת ולא בילוי זמן במועדונים מפוקפקים. יין לקידוש ולא לסביאה ב"עמק האלכוהול".
הבאנו כאן רק על קצה המזלג את עיקרי השינויים שחייב הציבור היהודי לקבל על עצמו כדי להבטיח את המשך קיומו כקולקטיב יהודי בארץ ישראל.
במכוון לא דברנו על אידיאות, מחשבת ישראל, השקפה וכד', אלא רק על דברים מדיניים. לעם היהודי מובטח מבורא עולם קיום נצחי, ועל זה אין שום ויכוח אידיאולוגי.
כאן אנו מדברים רק על המשך הקיום המדיני הנוכחי של הקולקטיב היהודי היושב היום בציון. בלי חשבון נפש שיוביל לפעולה במתווה המוצע לעיל - אין לו שום סיכוי בדרך הטבע לשרוד במסגרת המדינית הקיימת. זאת מציאות חיים, לא פילוסופיה.