יש משהו מאוד מנחם בנוסטלגיה. טקס הדלקת המשואות, פומפוזי ככל שיהיה, הוא בשבילי ילדות. סימן שאוטוטו יוצאים לחגוג בבימות הבידור ולנשנש צמר גפן מתוק. יום העצמאות הוא כולו יום נוסטלגי, שמשרה ביטחון. הידיעה שלא משנה מה יקרה, בשעה 11 למחרת, יתקיים חידון התנ"ך העולמי ובשמונה בערב יוענקו פרסי ישראל, מעבירה, לפחות אצלי, את התחושה שיהיה בסדר. אז מה אם היום, ממרומי גילי ובגרותי, אני יודעת שלא כך הדבר. ביום העצמאות אני חוזרת להיות ילדה שציונות והיסטוריה מוחדרים בעירוי של פלאפל ופטישי פלסטיק, הישאר לתוך התודעה שלה.
מה שלא מנחם בכל זה, דווקא ממרומי בגרותי, הוא העובדה שכמוני, כנראה, נגועים כולם, בני ה-60 כבני ה-20, באותה מחלה. אנחנו מתרפסים בפני הנוסטלגיה. לא נותנים למציאות לבלבל אותנו עם העובדות.
איכות הסביבה מעסיקה אותנו בפיקים. כשיש איזה שהוא מיזם בינ"ל ואחד השרים בממשלה או ראש עיר מחליט לתפוס עליו טרמפ וכמה כותרות, המדינה נרעשת. כולנו התייצבנו לפני מספר שבועות, צופים בחושך, בכתבי הצבע בערוצי החדשות המשדרים ממשרדי חברת החשמל, ומתעדים כיצד צונח לו פתאום הגרף. מתעדים את הפלא. העם נשמע. היתה אחידות. הצלחנו לגרום להעלאת המודעות. כך לפחות הם טוענים, משכנעים את עצמם, כשהם מנסים לשכנע אותנו.
באותו ערב התגאו הרבה מאוד בעלי בנייני עסקים וארגונים גדולים במעורבות שלהם ובתמיכה הבלתי מסויגת במטרה הכל כך צודקת. אותם בעלי בניינים וארגונים גדולים כנראה חשבו ששעה אחת בשנה מספיקה כדי להציל את כדור הארץ וכדי לפצות עליה, צריך יומיים לפני יום העצמאות לתלות מאות נורות מראשי הבניינים ולהדליק אותן, למען יראו כולם, כמה יפים הם צבעי הדגל שלנו. נס, חברת ה-IT מעתידים, שמביאה החודש לארץ את אל גור, כנראה רק ראתה את סרטו אבל טרם הפנימה את המסר, כי אחרת אי אפשר להסביר את מאות הנורות בלבן וכחול שתלתה על בניינה.
ערב יום העצמאות. בכל פינה הרעידו זיקוקי הדינור את השמים. בשמונה ערים בארץ לקחו את הקונספט 1000 צעדים קדימה. אלפי קילוואט של חשמל, אלפי ליטרים של דלק, נפט, גז ותוצרי לוואי אחרים. מה המשמעות של כל זה כנזק לאיכות הסביבה? כל בר דעת, גם אם לא מעורה מדיי בנושא, מבין שהרבה. הרבה מאוד. הרבה מדיי. וכל זה למה? כי בלי זיקוקים אין נוסטלגיה. בלי זיקוקים אנחנו עם בלי מסורת. בלי זיקוקים אנחנו לא יכולים לחגוג, האות של אל"מ במיל דוד רוקני, לא מספיק.
איפה היו אותם כתבים? אותם עיתונאים נשכנים, אסרטיביים, ידענים? מי העלים אותם? מי הרשה להם לצאת דווקא עכשיו לחופש? איך לא נשמעה אפילו לא מילת ביקורת אחת על מה שצפוי? ההסכמה שבשתיקה היא הנוראית. השרה רוחמה החליטה שבמשמרת שלה הזיקוקים יהיו יותר גדולים ויותר חדים ויותר ויותר, ואנחנו כולנו עומדים מהצד, הלסתות שלנו שמוטות עד הקרקע, נפעמים מהנס הזה שרחקה לנו ושותקים. נכון. זה היה מחזה מרהיב. מאוד. גם זיקוקים הם נוסטלגיה. אבל באיזה מחיר?
הערת אגב, באותו הנושא, מוטב לה לנאוה ברק, שדואגת כל כך לנוער במצוקה, לבקש ממשרד הפרסום שלה להמציא רעיון יצירתי חדש. אחרי הכל, מקודשת המטרה של דגל האורות ככל שתהיה, הנזק הסביבתי שהוא יוצר, הופך תינוקות רכים היום, לנערים ובוגרים שיסבלו בעוד מס' שנים ממצוקה גדולה לא פחות.