תופעה מסוכנת אשר צוברת תאוצה בשנים האחרונות היא האלימות כנגד רופאים, הן מצד המטופל עצמו והן מצד קרובי המטופל אשר בוחרים להביע את אי-שביעות רצונם מהטיפול הרפואי על-ידי איום באלימות ואף נקיטת אלימות חריפה כנגד הצוות המטפל.
בעקבות התגברות מגמה מכוערת זו, הוגשה הצעת חוק על-ידי מספר חברי כנסת שעיקרה הגנת הרופא באמצעות מתן סמכות לרופא להימנע מטיפול במטופל אשר הוא או קרובו תקפו אותו.
השאלה אשר צריכה להישאל היא מדוע יכול רופא להגן על עצמו על-ידי מניעת טיפול רפואי רק כאשר הוא כבר נפגע? אין זה עניין של מה בכך. מטפל נאלץ בעל כורחו להכניס עצמו למצב מסוכן על-מנת לזכות באותה "הגנה". על כן, שם נוסף שניתן לתת לאותה הגנה מוצעת יכול שיהיה "הגנה בדיעבד", שכן במצב המוצע לפי הצעת החוק, על הרופא להיפגע פיזית או להינצל מפגיעה שכוונתה להטיל בו מום או חבלה חמורה, כך שבכל מקרה נמצא הרופא תחת סיכון מיידי.
בעקבות כך, שאלה נוספת שצריכה להישאל היא כמה גבוה אותו רף המאפשר פעולת הגנה לרופא צריך לעמוד, ולפי הצעת החוק לא מובע כל שינוי באותו גובה רף. שכן, כל בר דעת יכול להניח כי רופא שהותקף וביטחון ושלמות גופו נפגעו, לא יעניק טיפול רפואי באופן אישי ומרב הסיכויים כי רופאו של אותו מטופל תוקף יוחלף, גם כיום ללא הצעת החוק.
כמו כן, אותה "הגנה" מוצעת הינה בתוקף כלפי רק אותו מטפל שהותקף ולא מגנה על כלל הצוות הרפואי מפני מטופל אשר כבר תקף איש צוות אחר. על כן, האם לא הגיוני כי מטופל אשר תקף רופא יוכרז כמטופל מסוכן ויחולו עליו סנקציות ספציפיות אשר יגנו על כלל הצוות הרפואי? הרי שבהגדרת סטטוס מטופל כמסוכן לא חייב להימנע ממנו הטיפול לחלוטין ויכול שטיפול בו יהיה מלווה בשמירת אנשי ביטחון בחדרו בעת הטיפול ושאר דרכים אשר יבטיחו את בטחונו של הצוות הטפל בכללותו.
החמרת ענישה סנקציית מניעת טיפול לאחר מעשה אינה מתאימה לטיפול בנגע האלימות כנגד צוות רפואי. החמרת ענישה באותו הנגע, שכבר הפך למכת מדינה, הינה פתרון אשר לא רק יגן על הרופאים בדיעבד אלא גם ישמש אותם כצעד מניעתי. הגדרת תקיפת מטפל כעבירה ספציפית וחמורה בעלת עונש מינימום כבד בחוק העונשין, תשקף הן את הערך החשוב לטיפול רפואי בחברה הישראלית והן את צורך המציאות.
יתרה מכך, ראוי לציין כי קיים חשש אמיתי לחיי המטופל גם כן. שכן, כאשר רופא מרגיש מאוים ונאלץ לטפל באותו מטופל מסוכן, הוא עלול להיות מושפע מפחדיו ולא לנקוט בשיטות טיפול אשר לדעתו יטיבו עם המטופל, וזאת רק לאור חששו מתגובת המטופל וקרוביו לאותו הטיפול. על רופא להיות מסוגל לתת כל טיפול רפואי שהוא רואה לנכון ללא חשש כי הוא עלול לשלם על כך בנכות, מום או אף מוות.
במרכז העניין עומד תפקידו של רופא שהוא הצלת חיי אדם, אך אותו רופא הוא אדם לפני שהוא רופא. על כן, אין זה הגיוני כי נתייחס אל אותו רופא רק בהיבט המקצועי של עבודתו בלי לשים את לבנו לכך שאותו אדם נאלץ בעל כורחו להכניס עצמו למצב מסוכן וזאת כאשר באמצעים פשוטים כמו הגברת אבטחה בחדרי בית החולים ניתן להפחית משמעותית את הסיכונים לאותו רופא. לפיכך נראה כי בעיית הביטחון של רופאי ישראל טמונה גם באי מתן תקציבים מספיקים לאבטחת הרופאים ולפיתוח דרך יעילה למניעה.
לסיכום, נראה כי צעד מניעתי יכול לשמש את רופאי ישראל הרבה יותר טוב מאשר אותה הגנה בדיעבד. מניעה על-ידי הרתעה, אכיפה, אבטחה אקטיבית על הצוות הרפואי והשמת חולה בסטטוס של מסוכנות, יכולה לשרת הרבה יותר טוב את צורכי ההגנה של הצוות המטפל. וראוי שבמקרים מסוג זה נקדים תרופה למכה.