כיצד ז'אן פול סארטר הפסיק לעשן

"לפני שנים מעטות הבאתי עצמי להחלטה להפסיק לעשן. המאבק הפנימי היה קשה, לא הטריד אותי במיוחד חסרונו של טעם הטבק, כמו עוצמת משמעות פעולת העישון בשבילי. התגבשה אצלי מערכת חיים שלמה סביב העישון. נהגתי לעשן בתאטרון, בעבודה בבוקר, בערב לאחר הארוחה. נראה היה שאם אמנע מעישון - אפשיט את העניין שלי מהתאטרון, מארוחת הערב אגזול טעמה, ומעבודת הבוקר אוציא העירנות והחדות. היה נדמה שכל דבר בלתי צפוי שאתקל בו יהא עלוב באופן יסודי, אם לא אוכל לקבל פניו בעודי מעשן. להיות-מסוגל-לקבל-אותי-מעשן, זה היה קנה המידה לאיכות בו נמדד כמעט כל דבר בעולמי. חששתי שבהפסקת העישון אשדוד האיכות מהכל, ובתוך עליבות כללית כזו חיי ישוו בקושי המאמץ". ז'אן פול סארטר ז"ל, הוביל זרם מחשבה קיומי, אקזיסטנציאליסטי, הזרם שקדם לפילוסופיה הפוסט-מודרנית השלטת כיום, אך עדיין משפיע מאוד באירופה ובארה"ב. ע"פ סארטר, העישון היא פעולה שתלטנית והרסנית. האדם מחפש נקודות משען במציאות, הרגשת קיום בתוך שממה חסרת תוכן, ומבצע פעולות המסמלות עבורו את קיומו בעולם. לקיחה של משהו, השתלטות, היא גם הכלה שלו אל תוך האדם. לדוגמה, קניתי אופנוע גדול בניסיון להטמיע בעצמי משהו מאופי האופנוען. לאחר שקניתי אותו, אני נהנה להרוס אותו – לשחוק אותו ולהשתמש בו עד כלות, כך אני פועל עליו ומטמיעו עוד יותר. כמו בקבלה ובבנייה החופשית, גם סארטר מדגיש חשיבות הסמליות בחיינו, על אף שלרוב היא סמויה מהעין, תת-מודעת. הטבק מסמל קיום שנשלט על ידי, משום שאני הורס אותו באופן רציף ע"י נשימותיי, בגלל שהטבק נשאב לתוכי והשינוי הזה מסומל בהפיכתו של המוצק לעשן. סארטר משווה הדבר להליכה עם אישה אהובה בטבע, כל יחס לנוף כמו מוכתב ע"י נוכחתה (ולעולם יזכירו אותה). "הקשר בין הנוף שראיתי כשעישנתי וטקס זבח קטן זה של הטבק, היה הדוק כ"כ, עד כדי סימול הנוף ע"י הטבק. לכן פעולת ההרס השתלטנית שלי את הטבק, הייתה המקבילה הסמלית של הרס שתלטני את העולם כולו. מעבר לטבק שעישנתי מצוי היה העולם הבוער, העולה בעשן, העובר שינוי צבירתי ונספג בי חזרה." הרס, כמו יצירה הוא אמצעי לגרום תחושת קיום אצל ההורס. "בכדי לעמוד בהחלטתי להפסיק, הייתי חייב לפרק את המערכת סביב העישון. וכך, מבלי לתת דין וחשבון לעצמי, מבלי להבין עד תום, צמצמתי משמעות הטבק בעיני לשום דבר פרט לטבק – עשב שבוער. חתכתי את קשריו הסמליים עם העולם, שכנעתי עצמי שאינני נוטל דבר מהצגת התאטרון, מהנוף, מהספר שקראתי, אם אני מהרהר בהם בלי המקטרת שלי. בניתי מחדש את יכולתי להתייחס, להכיל את האובייקטים הללו בדרכים אחרות מטקס הזבח. ברגע ששוכנעתי בכך, געגועיי הסתכמו בעניין פעוט. עדיין התקשתי לדמיין סביבתי בלי ניחוח העשן, חום המקטרת בין אצבעותי וכו'. אך לפתע הגעגועים נוטרלו והפכו בהחלט נסבלים."