שטייניץ פרס את משנתו לאור פסק הדין השנוי במחלוקת שפסל את הפרטת בתי הכלא. אם כי אין עוררין שההשתלחויות במערכת המשפט נבעו מאידיאולוגיה שהתבססה קודם לכן.
לכאורה, הפסיקות בשנים האחרונות, אשר התלווה אליהן הד ציבורי רב, גוררות הפסדים רבים לקופת המדינה. עם זאת, כאשר מתעמקים בהן ומעיינים בפסיקות אחרות אשר כביכול גם בהן לא הייתה התחשבות בקופת המדינה, אין מנוס מהמסקנה אליה הגיע השופט בדימוס מישאל חשין, ראוי כי שר האוצר יקרא את פסקי הדין ואת הפרוטוקולים הנלווים אליהם טרם יתבטא בנושא.
כעת נבחין בין מה ששטייניץ רואה, לבין מה שקורה במציאות:
ביהמ"ש העליון מאשר את החלטת המחוזי להכיר בהוצאות מטפלת לצרכי מס- שטייניץ מבקר, למרות שאין סיבה. למדינה ניתנה הארכה לגבש הסדר, טרם כניסת פסק הדין לתוקף, אך זו חיכתה עד לאחר מתן ההחלטה, אשר לא הייתה כה מהפכנית כשם שהצטיירה בתקשורת, שכן הכנסת שאפה לשינוי החוק. לבסוף ההסדר לא נכנס לתוקף וחבל, שכן בטווח הארוך זה היה משתלם למדינה. מדוע? הכרה במטפלת לצרכי מס יכול לעודד אימהות שיושבות בבית לצאת לשוק העבודה, לקבל שכר במקום דמי אבטלה או קצבה, וע"י כך להניב הכנסה נוספת למדינה ממיסים, אך שטייניץ לא רואה את זה כך.
ביהמ"ש מחייב את המדינה לממן מיגון ליישוב עוטף עזה - לכאורה, הפסד של מאות מיליוני שקלים. בפועל, רווח ענק מהשקעה בטכנולוגיה אשר תיוצא מעבר לים. בנוסף לכך, אין להתעלם מכך שפסק הדין נבע מהחלטת הממשלה, ולכן אין לראות בה כהחלטה שנולדה יש מאין. ביהמ"ש מחויב, כנגזרת מעיקרון הפרדת הרשויות, לפקח על פועלן התקני של הרשויות האחרות ולוודא כי הן ערובות להחלטותיהן.
ביהמ"ש מונע ניהול של כלא בידי אדם פרטי. לפי שטייניץ, ההחלטה גורמת להפרת חוזה אל מול הקבלן ופיצוי על כך. כמו-כן, מונעת חיסכון תקציבי של עשרות מיליוני שקלים. בפועל, המדינה בחרה להתעלם מכל סימני האזהרה שניתנו לה בדבר אפשרות של ביטול ההסדר ובחרה בכל זאת להתחייב לגוף פרטי. העובדה כי העתירה נמשכה זמן רב לא היוותה עילה לקידום הליכי הבנייה, נהפוך הוא, העיכוב נועד לאפשר לכנסת למצוא הסדר חלופי, כך שימנע ההפסד הכספי.
תקיפת ביהמ"ש כשזה משתמש בסמכותו מכוח חוק, כמוה כתקיפת הכנסת בעת חקיקת חוק. נראה כי לשטייניץ יש זיכרון לטווח קצר. בפרשת עיריית לוד הולן שכר במשך תקופה ארוכה של מאות עובדי העירייה. בדיון בבית הדין לעבודה הוחלט שאין לחייב את העירייה בתשלום פיצויים על הלנת שכר כפי שקבוע בחוק. כך, במקום לפסוק פיצויים בשיעור של 60% מפיצוי ההלנה הקבוע בחוק, נפסקו פיצויים מופחתים הנעדרים מנגנון של ענישה ומגנים על קופת המדינה.
כל הפסיקות הללו מובילות אותנו למסקנה שקיימת התחשבות של ביה"ד בפסיקותיו באינטרסים כלכליים-חברתיים. הרושם שנוצר בעקבות פסיקות אלו רחוק שנות אור מדברי השר שטייניץ.
גם צווי המניעה הרבים שניתנים לעובדים אשר מעוניינים לשבות, כדי לשנות את תנאי העסקתם המחפירים, ממחישים את ההתחשבות של ביה"ד בקופה הציבורית. ביה"ד מודע לנזק ששביתה עלולה להסב למדינה, ולכן עושה כל שביכולתו על-מנת לעזור לצדדים לפתור את המחלוקות בינם. לאור זאת, אכן אין מנוס מהקביעה כי ראוי ששר האוצר יקרא את פסה"ד טרם הוא מתבטא בגנותם.