והנה, ללא כל אזהרה מוקדמת, פורצת לה מחאת צעירים, שתוך שניות הפכה למחאת מעמד הביניים כולו. נתניהו נכנס למלכודת, והוא רואה בעיניים כלות איך שנתיים וחצי של "עבודה" יורדות לטמיון. מעמד הביניים אינו מתנחל, הוא גם לא חרדי, הוא ברובו לא מזרחי, הוא גם לא רוסי, ובוודאי שהוא איננו ערבי. מעמד הביניים אינו כולל את כל אלה, אבל הוא מעלה את השאלות שמציקות ל"כולנו", כי בעיית הדיור היא של כולנו, הקוטג' הוא של כולנו, וכך גם החינוך, הבריאות, התחבורה, הביטחון התעסוקתי והפנסיה. כל אזרח בישראל, יהודי כערבי, אשכנזי, מזרחי ורוסי סובלים מכל אותם כשלים שבשם 'השוק החופשי' תוארו כבלתי פתירים. עד כה התקבל הרושם שהציבור הוא ימני ותוצאות הבחירות אישרו זאת. הרוסים הם כמובן ימניים, המזרחים הם אכן ימניים, חלק ממעמד הביניים האשכנזי שונא ערבים, וסקרי דעת קהל בקרב צעירים מראים בבירור, כי רובם תומכים בשלילת זכויות אזרח מערבים. כל מה שנותר לממשלה הוא לטפח את הנטייה ה"טבעית" הזאת, ולהבטיח את קיומה לנצח. עם ישראל מאמין בנצח ישראל, והוא מוכן להקריב הרבה למען המולדת, כי אין לו מולדת אחרת, וגם, כיף לחיות בישראל. אלא שהציבור הישראלי הפטריוטי נוכח בהדרגה, שהמנהיגים הלאומיים הגדולים מוכרים את המולדת לכל המרבה במחיר. מינהל מקרקעי ישראל מוכר את הקרקע לחברות הבנייה הגדולות, והן כמובן בונות לעשירים. את הרווחים הנאים שהן עושות, הן לא משקיעות בבניית המולדת, אלא בנדל"ן בפלורידה, במוסקבה ובבודפשט, ובקניית מלונות פאר בניו-יורק. הגז הטבעי גם הוא ניתן להן במתנה, יחד עם כל אותם מפעלים וחברות שפעם היו שייכים "לכולנו". מפעל ישקר, למשל, נקנה על-ידי גוי "ציוני" ידוע ואוהב מולדת כמו ווארן באפט, וכל חברת היי-טק מחפשת "אקזיט" מהיר, כדי שאוהבי מולדת מחו"ל יעשו רווחים על חשבון המצאות כחול-לבן. מדינת היהודים הפכה למדינת העשירים והתאגידים, והם לא סופרים יהודים, וגם לא ערבים, הם סופרים אך ורק מזומנים. כך פתאום עם ישראל הימני גילה את הסוד הכמוס ביותר, ודפני ליף (וואיל גוניים הישראלי) תקעה אוהל וצעקה "המלך הוא עירום". עם ישראל אוהב את ארץ ישראל, אלא שהיא כבר לא שייכת לו. לפני שישים שנה היא נלקחה מהערבים, ובעשרים השנים האחרונות היא הועברה מבלי משים לטייקונים הגדולים. כך קרה, שהערבים הפכו לפליטים, והיהודים גילו שהם מרומים. ביבי מזיע כי הוא חייב לזרוק עצם ליושבי האוהלים. הוא מציע להם דיור בר-השגה, תחבורה ציבורית מסובסדת ומעונות סטודנטים, והם צועקים לו מהכיכר תחזיר לנו את מדינת הרווחה. ביבי סוחב את האלונקה ומזיע, הוא מתחנן לעזרה, כי אין לו מענה. למה אין לביבי מענה? כי המדינה כבר הופרטה, והיא לא בידיים שלו, אלא בידיים של נוחי, של שרי, של עופר, ושל תשובה (איזו חתונה מדהימה הוא ערך לבן שלו!) ולא נותר מה לתת למעמד הביניים.

על כן מעמד הביניים עומד בפני ברירה קשה. עליו להחליט האם הוא מסתפק במחאה, או שמא הוא הולך על מהפכה. המרחק בין כיכר תחריר בקהיר לכיכר הבימה בתל אביב גדול. צעירי מצרים הפילו משטר דיקטטורי, והם נאבקים לבניית משטר חדש. בעוד שבמצרים הענייה אין הרבה מה לחלק, בכיכר הבימה דורשים הצעירים להיות שותפים בעושר החברתי הקיים. צעירי מצרים חרפו את נפשם למען החופש, בעוד שהצעירים הישראלים מתקבלים (בינתיים) בחיבוק ובאהדה. הבעיה היא, שמהפכה דורשת הרבה מעבר לצדק חברתי, היא דורשת שינוי אידיאולוגי. לא רק בתחום המשטר הכלכלי, שעליו יש קונצנזוס, אלא גם בתחום זכויות האזרח, שוויון בין כל בני האדם, והעיקר, ביחס לכיבוש הממושך והמצור הנורא המוטל על העם הפלשתיני. אם מעמד הביניים שואף למהפכה, אזי עליו לצאת ממדינת תל אביב, ולהסתכל צפונה ודרומה. שם נמצאים האנשים שמשכורתם לא מגיעה לסף המס. הם מה שמכונה עובדי כפיים. הם עובדים במפעלים, בבניין, בחקלאות, במחצבות ובתובלה בתנאים קשים מנשוא. שכר מינימום הוא המקסימום, יום עבודה של 8 שעות לא מספיק לפרנסה, ומאחר שהם לא מאוגדים, בעלי החברות עושים בהם ככל העולה על רוחם. אלו האנשים שיכולים לשתק את הכלכלה ולהביא לשנוי חברתי במהפכה. הם לא צריכים לצפות מהפוליטיקאים שיפתרו להם את הבעיות, הם יכולים להביא את השינוי באותן ידיים שיוצרות כל יום את העושר הזורם לכיסיהם של העשירים. ייתכן שעוד מוקדם לדבר על מהפכה, וצריך להסתפק רק במחאה. גם מחאה היא צעד חשוב בדרך להתפכחות מהאשליות, מהפטריוטיזם המסנוור ומההסתגרות מפני העולם הרחוק והקרוב. ישראל נמצאת בפרשת דרכים, והשאלות הקיומיות עולות וטופחות בפני כולנו: האם פנינו לשלום או למלחמה מתמדת; האם פנינו למדינת שוויונית וצודקת, או להמשך שיטת היד הנעלמה של השוק החופשי, הסוטרת על פנינו כל בוקר בקומנו לעבודה. אין ספק שהפוליטיקאים, הכנסת והמפלגות הכזיבו. ולכן חובה על מי שמוחה היום להתחיל לחשוב על אלטרנטיבה פוליטית. כי אם נמשיך להיות תלויים בנתניהו ובלבני, נמשיך להתבוסס באותה המציאות המפקיעה מאיתנו את עתידנו.