"חקור פועליו, רק אליו אל תשלח ידך, כי לא תדרוש בסוף ובראש, במופלא ובמכוסה" (רבי יהודה הלוי).
ריה"ל מבטא בפיוטו זה, הנכתב בימי הביניים בספרד, עמדה יהודית מסורתית, לפיה ישנם תחומים אותם האדם נדרש שלא לחקור. במעשה בראשית, ובאחרית הימים, לפי הפיוט, אין לדרוש ולחקור, כי נפלאים הדברים מהשכל האנושי, ואין טעם לשאול שאלות עליהן לא ניתן למצוא מענה. הוגים יהודים שונים, הרחיבו רעיון זה, ופירטו תחומים אסורים ללימוד.
רבי נחמן מברסלב, מחלק את הקושיות המאתגרות את האמונה לשניים. כאלו עליהן ניתן למצוא תשובות, וכאלו שלא ניתן ליישבן. הסוג הראשון של הקושיות, אומר רבי נחמן, מגיעות מ"חוכמות חיצוניות", ואמנם קשה לאדם לפעמים למצוא להן תשובות, אך אם יתאמץ, וודאי ימצא. "אבל", אומר רבי נחמן, "יש עוד מין אפיקורסית, והם החכמות שאינן חכמות, אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיגים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות".
1 אותן קושיות לכאורה, אומר רבי נחמן, מגיעות מ"החלל הפנוי", מושג קבלי המתאר מרחב בו אין אלוקות. על קושיות הבאות מהחלל הפנוי, לא ניתן למצוא תשובה מכיוון שאין בשורש הקושייה - שום אלוקות. כלומר, שום אמת. מאחר שלא ניתן למצוא תשובות לאותן שאלות, ממליץ רבי נחמן: "לברוח ולהימלט משם, לבלי לעיין ולהביט בדבריהם כלל, כי חס ושלום בוודאי ישקע שם". כלומר, עדיף למאמין כלל לא להיכנס לאותם עניינים המאתגרים את השקפת עולמו, הבאים מהחלל הפנוי, כי לא ימצא לו הפתרון אותו ידרוש.
למנוע את איבוד הדרך
ניתן להבין כי גם דבריו של רבי נחמן, מבטאים את הגישה המסורתית הגורסת כי ישנם דברים אותם אין לחקור, ואין לעיין בהם כלל. כמו-כן, גם מהקצה השני של הזירה היהודית, תנועת ההתנגדות לחסידות, עלו קולות המשקפים גישה דומה ביחס לחקירות לא רצויות. על הגאון מווילנה, שהיה מראשי המתנגדים לחסידות, ושכתביו נלמדים היום בבתי המדרש של הזרם הליטאי, מסופר שהיה בעל ידע רב במדעים המדויקים של אותם ימים, ואף תמך בחקר אותן חוכמות. עם זאת, הוא דחה מכל וכל עיסוק בפילוסופיות שמקורן אינו ביהדות, או בשם אחר – עיסוק במדעי הרוח. כמו אחרים, גם הגאון מווילנה אינו מוריש לתלמידיו רק צורת חשיבה שתסייע להם להתמודד עם שאלות של אמונה, אלא מורה בנחישות להתרחק מכל דיון פילוסופי זר: "בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופא אלהית, לימודית וטבעיות. יזכו לעתיד לבא לאור ד'".
2 כלומר, ההמלצה היא כלל לא להיכנס לאותה התמודדות מסוכנת, ולמנוע את איבוד הדרך על-ידי מיני חוכמות ופילוסופיות.
גם תורת הקבלה, במשך מאות שנים נשמרה כסוד אותו רק יחידי סגולה אמורים ללמוד. כלומר, מהאדם הפשוט היה מצופה ללמוד תורה וספרות חז"ל, אך לא להעמיק בלימוד הקבלה, שנחשבה כמכילה סודות אודות הקיום, אותם לא מסוגל כל אדם להבין. רק תלמידי חכמים שעמלו בתורה כל ימיהם, ולאחר שמלאו להם 40 שנים, הורשו לגעת בחומרים קבליים.
מנגנון שימור עצמי
משתמע מכל אלה, כי המסורת היהודית מכילה בתוכה רעיון לפיו ישנם תחומים שמחוץ לתחום. נושאים שבהם אין לדון, ואין לחקור אותם כלל. במחשבה אינטואיטיבית, יש להודות, נדמה כי רעיון זה אינו חף מהגיון. לעיתים גם אמונה ברורה בערך עליון, מצליחה להתערער בעקבות התפלפלות פילוסופית חריפה. דיון כזה יכול להביא את האדם לידי תסכול, בעקבות הסתירה בין אמונה בערך, לבין הפסד בזירה השכלית. דוגמה כזאת יכולה להיות אמונה בערך החיים, המצליחה להתערער על-ידי אידיאולוגיה אלימה, המשתמשת ברטוריקה שכלית וטיעונים איתם קשה להתמודד. היהדות, אם כן, ממליצה באותם אזורים רגישים וחשובים, פשוט להימנע מאותם דיונים וחקירות.
עם זאת, יש לציין שמבחינה חברתית, לרעיון כזה יש סגולה כמנגנון שימור עצמי של מסורת. האיסור על החקירה, מעודד היישנות המסורת, ומונע ביקורת עליה. כך כאשר מעמדה של המסורת מתערער על-ידי ביקורת רציונלית, ניתן לשלוף את ההנחיה – יש דברים שלא דנים בהם. מבחינה אידיאולוגית, ישנו ברעיון זה מעין סתירה אל מול רעיון הקידמה המודרנית. המדע המשוחרר מהדת, כתוצר של המודרנה, תומך במחקר רחב ככל הניתן, בכל תחום העולה על הדעת. כיום מושקעים מאות מיליוני דולרים בפרויקטים מדעיים שמטרתם להתחקות אחר רגע היווצרות היקום, רגע הבריאה. במוסדות אקדמיים בכל רחבי העולם, פועלות במרץ פקולטות למדעי הרוח והחברה, על-מנת לשאול את השאלות הקשות ביותר, ומנסות להתמודד איתן. לרגע לא יעלה על דעת איש מהעולם האקדמי, לאסור על מחקר מלהתקיים בגין "תחום אסור למחקר".
במדינת ישראל, מדינת לאום מודרנית, בה המסורת היהודית תופסת חלק נרחב מהמרחב הציבורי, נדמה כי קיימים במקביל שני סוגי השיח. באחד קיימים תחומים שהם מחוץ לשיח, ובשני אין דבר עליו לא ראוי לדבר. על-מנת להבין את חשיבותן של רעיונות מהמסורת היהודית והשפעתן על השיח בישראל, יש לזכור כי אלה המגדירים עצמם כ"חילונים" (על-אף הבעייתיות בהגדרות אלו), מהווים פחות ממחצית האוכלוסיה היהודית בישראל.
3 חסידים וליטאים, חרדים ואנשי הציונות הדתית, כולם צאצאי ההגות היהודית המכילה את עיקרון הטאבו. כלומר, בקוד התרבותי העמוק עליו נשען חלק גדול מאוכלוסיית ישראל, מוצפן רעיון ה"תחומים האסורים לדיון ולמחקר".
התנגשות בין שני סוגי השיח
הבנה זו, יכולה לסייע בהארת המפגש הבין מגזרי בישראל באור חדש. המפגש של היהודי המסורתי
4 עם זה שזנח את הרעיונות המסורתיים, יכול ליצור התנגשות בין שני סוגי השיח. כאשר עולות במפגש מסוג זה קושיות שהן בגדר 'מחוץ לתחום', היהודי המסורתי ישאף להימנע מדיון מהטעמים המסורתיים אותם הסברנו, ואילו בעיני האחר תיראה התנהגות זו כחוסר נאורות. כך גם ניתן להבין עוד גורם לרתיעה של גורמים חרדיים לחשוף את ציבור החרדי לאותם 'חוכמות חיצוניות', בעקבות השתלבות בעולם המודרני.
הציבור החרדי במידה רבה הוא זה שמשמר את המסורת היהודית על רעיונותיה, ברמה הגבוהה ביותר. ייתכן כי עצם הקיום של רעיון הטאבו בשיח המסורתי, מצמיח "תופעות לוואי" כגון הימנעות טוטאלית מלימודים כלליים שמקורם אינו ביהדות. כלומר, ברגע שקיים שיח שמגביל את עצמו, נוצרת לגיטימציה לדחיית תחום לימוד מסיבות דתיות, וכך נוצרת רתיעה מכל דבר שאינו "לפי הספר". בפועל כיום, רתיעה זו באה לידי ביטוי בהתנגדות לגיוס תלמידי ישיבות, וללימודי ליב"ה. הגיוס מביא את הנוער החרדי למפגש עם חברה שיונקת את ערכיה ותרבותה מעולם מערבי ולא יהודי בעיקרו. לימודי הליב"ה, מפגישים את הנער החרדי עם מיני תחומי ידע שמקורם זר. ומקורות זרים, משמעם שיח המאפשר דיון וחקירה לא מוגבלים. כך או כך, מפגש עם הלא מסורתי, מאלץ את החרדי להתמודד מול הסתירה של שני סוגי השיח השונים.
קל יותר לציבור הלא מסורתי לפטור את הבדלנות החרדית כ'התנהגות חשוכה'. אולם, לאור דברים אלו, יש להבין כי מקורה של הבדלנות נטוע עמוק במסורת יהודית ארוכת שנים, הנתמכת במידה מסוימת על-ידי הוגים מכל קשת ההגות היהודית לדורותיה. רעיונות כאלו, לא קל לעקור מהשורש, ולא בטוח כי למישהו יש את הזכות. עכשיו, נותר רק להחליט כיצד מתקיימים עם סתירה שכזאת.