התחרות בין רשתות השיווק מייצרת מבצעים אגרסיביים. ל"עוף בשקל" המפורסם הצטרפו גם מבצעים על פירות וירקות ומוצרים אחרים במחירים, שברור לכולם שאין מאחוריהם שום בסיס כלכלי.
הרשתות נוטלות דרך קבע לכיסן פערי תיווך בסדרי גודל של עשרות ולעיתים גם מאות אחוזים על הפירות ומשתמשות בחלק מהרווחים כדי לממן מבצעים נקודתיים. אבל יש מי שמשלם את החשבון על החגיגה וזה החקלאי.
כשרשת שיווק מורידה את מחיר הפרי לשקל או שניים ומפרסמת את זה בקול תרועה רמה, הרשתות האחרות והחנויות הקטנות בערים שנאבקות על קיומן מול ענקי השיווק נאלצות לדחוק את המחירים מטה. הן מורידות את התמורה שמקבל החקלאי - אותו אחד ששתל את העצים, טיפל בהם במשך שנים והשקיע את כספו וזיעתו אל מול פגעי הטבע, המזיקים, המחלות והגנבים. עבורו הפרש קטן בתמורה שיקבל יכול להיות ההבדל שבין רווח שיפרנס את משפחתו לבין סיום העונה בהפסד.
לחקלאי ולצרכן צריך להיות אינטרס משותף של רמת מחירים סבירה ויציבה ככל שניתן שתספק רווח הוגן לכל אחד מהגורמים בשרשרת שמייצרת את הפרי ומביאה אותו מהמטע לשולחן בבית. כיום יש מצב אבסורדי שבדרך כלל פערי המחירים בחקלאות הם של מאות אחוזים ואילו בפירות מסוימים שנמצאים במבצע הופך פער המחירים לפתע לשלילי.
החקלאי לא יכול לספוג הכל
מי שחושב שהחקלאי יכול לספוג הכל - עליית מחירי מים, אסונות טבע, מחסור בעובדים ומיסוי עודף על העסקתם ובסופו של דבר לקבל פרוטות עבור הפרי, יגלה שלא נשאר מי שיגדל את הפרי עבורו. לרוב החקלאים אין סביבם צמיגי שומן של מאות מיליוני שקלים לספוג הפסדים. הסוף יהיה כמו בסיפור המוכר על ג'וחא שניסה ללמד את החמור שלא לשתות ולא לאכול, עד שהחיה האומללה נפחה את נשמתה.
אנו החקלאים מצפים מרשתות השיווק לנהוג באחריות ועל-אף התחרות בה הן נמצאות, לשמור על כבודם המינימלי של מוצרי המזון שאנו אוכלים ומישהו עבד קשה כדי לייצר אותם. אם המצב יימשך לא יהיה מנוס מהתערבות של הממשלה החדשה בחקיקה שתקבע מגבלות כדי שהמסחר החופשי לא יהפוך לג'ונגל.