אחד הנושאים העולים ונידונים שוב ושוב במחקר על ההגות היהודית הוא השילוב המתקיים בה בין אוניברסילזם לפרטיקולריזם. מצד אחד, התורה ניתנה רק לעם ישראל, העם הנבחר. מצד שני, אותה התורה מכילה מסרים לכל האומות – של שלום נצחי, כמו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב':ד') - ושל אתיקה ומוסר אוניברסאליים.
המתח בין האוניברסליזם לפרטיקולריזם המתקיים ביהדות הוא מושא לאין ספור חקירות וויכוחים הנמשכים כבר מאות שנים - בין היתר בין הוגים גדולים כמו הרמב"ם ור' יהודה הלוי (ריה"ל) – ולמעשה עד ימינו אנו. לנו, כאזרחים במדינה "פרטיקולרית" המתקיימת בעולם שהופך גלובלי ו"אוניברסאלי" מרגע לרגע, נראה כי הנושא הזה הוא עדיין רלוונטי מתמיד.
חיים יהודה (ח"י) רות
המבקש למצוא נקודת מבט מעניינת ומקורית על הנושא אולי יוכל למצוא אותה אצל הוגה יהודי מקורי שנחשב לפורץ דרך בזמנו בתחום החינוך הליברלי אך כיום כמעט ונשכח מהציבור: חיים יהודה (ח"י) רות. ח"י (ליאון) רות (1896-1963) עלה מאנגליה והתקבל לצוות לאוניברסיטה העברית כדי ללמד פילוסופיה בקתדרה ע”ש אחד העם (אותה הוא ייסד). הוא כיהן באוניברסיטה כאחד משני המרצים האשונים לפילוסופיה, ובהמשך כיהן גם כדיקן הפקולטה למדעי הרוח ורקטור האוניברסיטה (1940-1943). רות גם ייסד את סדרת "ספרי מופת פילוסופיים" (הפעילה עד היום), במסגרתה תרגם יצירות פילוסופיות חשובות רבות, והיה בין המייסדים של מה שלימים נקראה הוצאת מאגנס.
בצד הפוליטי היה רות חבר ב”ברית שלום”. ב-1952 חזר לאנגליה, כנראה בגלל אכזבה מסוימת מהאופן שבו התפתחה מדינת ישראל הצעירה.
רות סבר כי למרות ה"פרטיקולריזם" היהודי, ליהדות יש משימה אוניברסאלית, הקשורה למימוש האתיקה היהודית. הוא לא חשב שיש ניגוד בין הפרטיקולריזם היהודי לאוניברסליזם, אלא דווקא שיש מתח פורה ומפרה בין שני זרמי המחשבה. כפי שכתב: "התוכן של היהדות נראה אוניברסאלי על פניו, אך נושאי דברו הם עם פרטיקולרי, היהודים; וההיסטוריה של היהדות היא האיזון (המתקיים לרוב במתח) בין האוניברסאליות של הדוקטרינה [של הדת] לפרטיקולריזם של אלו שאמורים להפיץ אותה".
רות אם כך גרס כי ליהדות יש דוקטרינה, ושהדוקטרינה הזאת היא אוניברסליסטית – וחשוב גם לציין – רציונלית מטבעה. יש לציין שאין זה דבר מובן מאליו לגרוס שליהדות יש רק דוקטרינה אחת, אבל רות בכל זאת התעקש שיש ליהדות מהות. המהות הזו היא האתיקה שלה, ומכיוון שאתיקה היא דבר אוניברסאלי, ואינו מיועד רק לקבוצה אחת, הרי שהיהדות במהותה היא אוניברסליסטית, ולא פרטיקולארית. (יש לציין בהקשר זה שרות גם היה אמביוולנטי הן לגבי הציונות והן לגבי הקבלה המיסטית, שנראו לו כעיוות של המהות המקורית של היהדות – הציונות בגלל החשש שלו מלאומנות צרה, והקבלה מפני שבעצם טבעה היא פונה אל אפיקים אנטי-רציונאליים).
היהדות - מופת אתרי לכל הגויים
אם מסתכלים על עמדתו של רות בפרספקטיבה יותר רחבה, ניתן גם לומר שרות צידד ברמב"ם ולא בריה"ל. עבור ריה"ל, העם היהודי ניחן בחשיבות המבדילה אותו מיתר העמים מפני שרק הוא היה יכול לקבל את התורה, הודות ל"ענין האלוהי" שבו. הרמב"ם, לעומת זאת, סבר כי היהדות יכולה לנסוק מעבר לגבולות העם ולהוות מופת אתי ומוסרי לכל הגויים, לכל הפחות בעידן המשיחי. אבל – חשוב לציין - לא רק בעידן המשיחי, שכן, כפי שאומר הרמב"ם, העידן המשיחי מגיע בסופו של תהליך, כלומר שעלינו להתקדם לשם בצורה מתמדת. עבור הרמב"ם, אם כך, התורה מציעה מסר אוניברסאלי, ואם היהודים הם אכן עם נבחר, זה רק מפני שעליהם לשמר את המסר הזה ולהפיצו בין עמי העולם. כל עוד העידן המשיחי לא הגיע, ליהודים יש תפקיד בשימור התורה. כך הם ממלאים את ייעודם ה"פרטיקולרי", למרות שהמטרה הסופית של התורה היא אוניברסאלית.
בעקבות הרמב"ם, גם ח"י רות האמין במסר האוניברסלי. (במידה רבה אף אפשר לומר כי אכזבתו מישראל נבעה מכך ש"העידן המשיחי" האוניברסלי לא הגיע מהר מספיק, ושמדינת ישראל הלכה ונכנעה להלכי הלאומנות הצרה ממנה חשש). אמונתו במסר האוניברסאלי היא שהפכה אותו לנושא דגל החינוך הליברלי, או בעצם, אם לדייק: לנושא דגל החינוך הליברלי היהודי. רות האמין שהפילוסופיה, במובן המקורי של המילה, משמעותה סקרנות אוניברסלית – סקרנות לגבי המצב האנושי הכללי, בין אם יהודי ובין אם לא.
החוכמה היא דבר אוניברסלי
עבור רות, מטרתו של החינוך הגבוה היא קודם כל לחנך, ורק לאחר מכן לחקור. רות האמין שדרך החינוך האדם נעשה אדם, ולא משנה לאיזו אומה הוא נולד. בשל אמונתו באוניברסליזם הוא גם השקיע כל כך במפעל התרגום הפילוסופי: רות האמין שהחכמה היא דבר אוניברסאלי, ועל כן יש לחלוק אותה. רק כך, האמין, ניתן להגשים את הציווי היהודי שברבות הימים, "מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלָיִם" (ישעיהו ב':ג').
ממש בימים אלה, במלאות חמישים שנים למותו, נדמה שהמסר של רות הוא רלוונטי מתמיד, במיוחד בישראל. בימינו, נראה כי המתח בין הפרטיקולריזם לאוניברסליזם (לפחות בתחום החינוך, אם כי לא רק), מציע לנו לא יותר מבחירה בין הסתגרות מזה – לימוד רק של תחום דעת אחד – לבורות מזה (שכן בשל הרצון להיות "אוניברסאליים", אנו מזניחים לימוד התרבות שלנו, וכך גודל הדור הצעיר להיות בעצם חסר תרבות בכלל). השילוב המיוחד שהציע רות בין הפרטיקולריזם היהודי לתרבות האוניברסאלית דרך המודל של החינוך מציע לנו, ולדור הצעיר, אפשרות להפוך לאנשים ראויים יותר, פרטיקולרים ואוניברסאליים בעת ובעונה אחת. רק השילוב הזה הוא שיהפוך אותנו לישראלים טובים יותר, המרגישים בבית הן בתרבות שלנו והן בתרבות הכללית.