אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,
הרבה אנשים עמדו לפני על הדוכן הזה. הרבה עוד יעמדו. כל אחד בא ממקום אחר, לכל אחד סיפור חיים משלו. אני...בא מהאדמה.
אדוני היושב-ראש, קח ביד חופן אדמה. שים אותו בעציץ, תשקה טוב, תן לו אור ומים ופתאום יצאו מהחופן הזה נבטים, ניצנים ופרחים. המון זרעים חבויים הופכים לפרחים. ככה גידלו אותי הורי. כך גובשה האישיות שלי. תמיד בשותפות, תמיד ביחד, תמיד המתנה בסבלנות לעונה הנכונה. ואף פעם לא לשכוח להודות על הזכות לחיות את החיים האלה, לבורא עולם, לבריאה ולשותפי על האדמה הזו.
חברי הכנסת,
אבי דוד עטר ז"ל נולד וגדל בעיר מזגון שבמרוקו, בן למשפחה אמידה, שגידלה את שבעת ילדיה בחום ואהבה, ונסכה בהם מינקותם את אהבת העם, והגעגועים לירושלים. בעודו נער, עזב אבי בהיחבא את הבית, ללא ידיעת הוריו, דרך הגבול המרוקאי, הגיע יחד עם קומץ חברים לארפוד, חולמים בעיניים פקוחות לעלות לארץ ישראל, ולהקים בה את ביתם.
ניסיונו הראשון לא צלח, הוריו חיפשוהו, ומשמצאוהו, גייסו את רב העיר, ששכנע את אבי, לקבל את רשות אביו, כערובה להצלחת המסע. וכך, חזר לביתו.
עם פרוץ מלחמת השחרור, החליט אבי לשוב ולעלות אליה ויהי מה. גויס לגבעתי, לחם, השתחרר ובנה את הארץ. וכפי שהעיד על כך בפנינו, שנים לאחר מכן, לא היה מאושר ממנו כל אותה העת.
כמה שנים לאחר קום המדינה הוא חזר למרוקו. הפעם כשגריר ציוני נלהב. שם פגש את אמי, פרלה עטר, שתיבדל לחיים ארוכים, ויחד עמה הצטרפו לגוף שארגן קבוצת עולים ממרקש. אבי שידע את השפה העברית, סיפר לכולם בהתלהבות על המדינה החדשה, ויחד עם הגרעין שהתגבש עלו למושב דבורה ב-1956, הקימו משפחה, ועסקו בחקלאות.
הוריי הציונים עזבו את חיי הנוחות והרווחה במרוקו והקימו כאן בית בישראל. מדי ערב שישי לאחר התפילה והארוחה, לימד אותנו אבי את שירי ארץ ישראל, ואת אהבת הארץ הזו על כל יושביה. לא את כל המילים הבנו אז, אבל ינקנו אותן כמילות קסם כמורשת וכצוואה. אלה היו שעותיו היפות, עיניו הירוקות ברקו ודמעו חליפות והמסר עבר.
אבי לא זכה להשלים את כל חלומותיו, בגיל צעיר חלה, נחלש מאוד ומת. ובכל זאת הוא המסד שלי, הבסיס עליו גדלתי והתפתחתי. המעיין ממנו צמחו החלומות שלי, השאיפות, המאווים, ובעיקר התובנות על תפקידנו כאן, על מחויבותנו לעם, למדינה ולכל יושביה. ובכל פעם שאני לוקח על עצמי משימה נוספת כממלא אחר צווי מורשתו, אני רואה אותו לנד עיניי מנופף לי ומאחל לי הצלחה.
אדוני היושב-ראש, הכנסת היא תחנה גדולה וחשובה בדרכי הציבורית. התחלתי מלמטה. פעיל בתנועת נוער, בתנועת המושבים, גולנצ'יק מטירונות ועד קצונה, ראש מועצה במשך למעלה מעשרים שנה והיום אני מתחיל את דרכי על דרך המלך, דרך הממלכתיות.
במה אני מאמין? אני מאמין באדם, בשוויון, בחריצות, בהקשבה ובשותפויות, עם חבריי ועם השונים ממני. עם כל הניסיון שרכשתי בימי חיי, אני עומד כאן בראש מורכן ובצניעות. מבין שהכל מתחיל מהתחלה. וכשאדם מנוסה מתחיל משהו חדש הוא לא שוכח את כל שעשה. להפך. יכול להיות שדווקא כאן בזירה הגועשת והמתנגשת של כנסת ישראל, יש מקום וחשיבות לדברים שאותם אני מביא הנה. ישראל היא ברית של שבטים שלאף אחד מהם אין עדיפות. והממלכה היא הביחד של כולם. לא מונופולים וזכויות יתר, אלא שותפות הוגנת. עשינו את זה בין גן נר למוקייבלה, בין הקיבוצים למושבי התענך, ובין הגלבוע לג'נין. "ביחד" היא דרך חיים אפשרית ואפילו עדיפה כשבאים מהאדמה ומבינים את כל זרעי האדם החבויים בה.
לשם כך אני כאן. אני חושב על השנים הבאות שלי כאן. כמחוקק, כפרלמנטר, המפקח על עבודת זרועות השלטון, וכאיש ציבור השותף לדיון הישראלי הער. בכל אחת מהמשימות האלה אשתדל לבוא בגישה חיובית, לחפש את המשותף ולא להתלהם על-אודות המפריד, לעבוד ביחד, להתווכח מתוך
כבוד והקשבה ובעיקר לעשות טוב. דווקא מכאן, מכנסת ישראל שהמון ציפיות תלויות בה, והמון ביקורות מוטחות בה.
חברי הכנסת,
הסכסוך הערבי-יהודי החל לפני למעלה מ-100 שנה. יחסי היהודים והערבים בארץ הם חלק בלתי נפרד ממנו, הם חלק מהנרטיב המשותף לנו כאן. חובתה של מדינת ישראל, וכלל אזרחיה, לייסד כאן חברה שוויונית, ולהסביר בה את מערכות היחסים בינינו לבין הערבים. זוהי חובתנו הלאומית, כפי שהוגדרה בהכרזת העצמאות. יכולתנו לעשות כן, תלויה בדמוקרטיה. ככל שנצליח לשמור על ערכי הדמוקרטיה, כך נצליח לעצב את יחסינו אלו כפי שאנו מחויבים להם היסטורית. איני שוכח לרגע את הסיפורים מבית אבא, על היחסים המיוחדים של יהודי מרוקו עם אזרחי מרוקו הערבים, ואת מודל הדו-קיום שפיתחנו בגלבוע. זה בהחלט אפשרי, גם אם מאתגר.
חברי הכנסת,
נולדתי במושב דבורה, שם גדלתי, שם התחנכתי, שם למדתי את עבודת האדמה, שם גם פיתחתי את שורשיי העמוקים והרחבים לארץ הזו ולמדינה הזאת, ושם גם חוויתי שנים של פריחת החקלאות במדינת ישראל. לצערי, מצבה של החקלאות וההתיישבות היום שונה לחלוטין. חייבים להחזיר עטרה ליושנה. ההתיישבות והחקלאות היו ויהיו תמיד העוגן עליו מושתתת הימצאותנו כאן. בלי חקלאות אין אחיזה בקרקע, ובלי קרקע אין מדינה. ההתיישבות הייתה ועודנה הבסיס הערכי ליצירתנו המשותפת, לסולידריות חברתית, לאהבת הארץ, ולקביעת גבולות המדינה. בראשית הדרך הייתה גם הבסיס האנושי של הנהגת המדינה וצה"ל.
בכנסת הזו נחבור יחד, נחזור ונדגיש את חשיבותה של החקלאות, של המשק המשפחתי והשיתופי, ואת חשיבותה בשמירה על שטחים פתוחים. נזכור ונזכיר כי עצמאותנו הכלכלית תלויה ביכולתנו לספק לעצמנו תוצרת חקלאית טרייה, לספק לעצמנו עבודה, יצירה וקדמה. פלפלים סגולים, חומים וזהובים, לצד עגבניות מנומרות וחציל זברה, אבטיפון, וביצת הדינוזאור, לא לקוחים מעולם החי, אלו ירקות כחול-לבן מהערבה. נזכור שהחקלאות והישגיה בפיתוח ובחדשנות פתחו בפנינו דלתות בכל העולם, וסייעו בפיתוח יחסינו עם מדינות באפריקה ואסיה. הפוטנציאל העצום הזה, להפוך את ישראל למעצמה בתחום טכנולוגיית המזון והחקלאות קיים, נדרש ואף הכרחי.
על עומק הפערים בין פריפריה למרכז ניתן ללמוד מניתוח רמות השכר באזורים השונים, אבל זה לא מסתיים שם, הפערים גולשים לכל תחומי חיינו. יש פער בשירותי הבריאות, בחינוך, בתעסוקה, וכתוצאה מכך באיכות החיים, בתוחלת החיים, ובהיעדר שוויון הזדמנויות אמיתי.
יש להעמיד את קידומה של הפריפריה בראש סולם העדיפויות הלאומי. חיזוקה של הפריפריה תלוי בהשקעות המדינה, ועידוד תשתיות מתקדמות, כולל העתקתם של אזורי פיתוח וייצור מהמרכז לפריפריה. יש לפעול באמצעות כלים שלטוניים לעידוד משפחות וצעירים להקים את ביתם בצפון הארץ ובדרומה, לשלבם במערכת החינוך, לעודד הקמתם של מקורות תעסוקה, לסייע בהפיכת המכללות האזוריות לאוניברסיטאות, שיהוו אבן שואבת לסטודנטים צעירים. יש להקים בתי חולים זמינים ונגישים, ולהמשיך ביתר שאת לפתח ולהרחיב את תשתיות הכבישים והרכבות המקרבים את קצות הארץ. יש לזכור כי ברוב המקרים החסם המרכזי הוא היעדר משאבים הולמים.
בשנים האחרונות, הבנו ללא צל של ספק מהי עמדת הציבור, ומהם צרכיו הכלכליים-חברתיים. עלינו לפעול למען סולידריות חברתית, להיאבק בעוני, לתת כתף ותמיכה לחלשים שבינינו. הזכות למזון, דיור והשכלה הם לא פריבילגיה, הם חובה מוסרית של כל מדינה לאזרחיה, ומי אם לא אנחנו מופקדים על כך. המצוקה אומנם חוצה מגדרים, דתות ועדות, אך היא מוצאת קרקע פורייה בפריפריה, ושם היא מעצימה אחיזתה.
חברים, לאחרונה, מתרחשים במדינות השכנות לנו שינויים מרחיקי לכת. האביב הערבי הביא עמו גל של הפגנות חסר תקדים בעקבותיו נפלו שליטים וקמו חדשים. גבולות מדיניים הולכים ומיטשטשים, ואת מקומם תופסים ארגונים איסלאמיים קיצוניים, שנלחמים זה בזה בשם אידיאולוגיות שאפתניות.
התמורות הללו המתחוללות סביבנו במזרח התיכון, מייצרות תמונה מורכבת ודינמית, המהווה מציאות מדינית שונה לחלוטין מזו שהכרנו ב-100 השנים האחרונות. מדינות כמו סוריה ועירק משנות גבולות ואזורי השפעה, תופעת המדינה האיסלאמית מהווה איום על יציבות חלקים נרחבים במזרח התיכון, ואף הגבול עם מצרים מחייב היערכות שונה מבעבר.
מציאות משתנה זו, לצד האיומים והאתגרים, שהיא מציבה למערכת הביטחון, מהווה גם הזדמנות לדיון עם מדינות שעבר, היה קיים קושי לדון עמן. מציאות משתנה זו, מחייבת אותנו להבנה מעמיקה, למידה רחבה, והתאמה של מערכת הביטחון. עם זאת, יכולה זו להיות הזדמנות להגעה להסדרים מדיניים שונים, אשר נראו בלתי רלוונטיים בעבר באזורינו.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,
כל חיי הם שותפות וגשרים. שותפות של מעשים עם בני משפחתי וחבריי, ובניית גשרים בין המורשת המרוקאית הגאה של בית הוריי, לישראליות שלי ושל ילדיי. שותפות עם תומכים ויריבים, ובניית גשרים בין יהודים וערבים, שותפות להעצמת הקיבוצים והמושבים, ובניית גשרים בין הפריפריה למרכז. את הניסיון הזה אני מבקש להביא הנה מהגלבוע, מהבית שלי, ממורשת בית אבא, אל הבית העליון של הציבוריות הישראלית. כי מי אני אם לא אדמת הוריי וילדיי.
חברים, אני מתהלך בעולם הזה עם סיפורו של רבי שמחה בונים, שאמר כך לתלמידיו:
"כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: 'בשבילי נברא העולם', ובכיס השמאלי: 'אנוכי אפר ועפר'. והפער הזה שבין שני הכיסים מתווה את הדרך. בכל בוקר אני מניח תפילין ומתפלל לבורא עולם שיראה לי את הדרך, להשלים את חלומו של אבי, לקחת חלק פעיל ומרכזי בבניין הארץ, בגיבוש דמותה וזהותה, ובבניית הגשר לשלום בתוכנו, ובינינו לבין שכנינו.
חברי הכנסת,
לא אוכל לסיים את דבריי, בלי להזכיר את תושבי הגלבוע היקרים, יהודים וערבים, בני מושבים, וקיבוצים, וחבריי לישוב גן נר, שהאמינו בי ונתנו לי את קולם 21 שנה ברציפות. נאלצתי להיפרד מתפקיד ראש המועצה, אך אני רואה עצמי נציגכם הנאמן כאן בכנסת ישראל.
ואסיים בתפילה לשלום המדינה:
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ,
בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל,
רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.
הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ,
וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ,
וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ,
וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.
חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קודְשֵׁנוּ,
וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה
וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם,
וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ,
וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.
אמן ואמן.