כנסת נכבדה, היום אני נעמדת מולכם על דוכן זה, והרגשת אחריות כבדה על כתפיי. ובאותה עת המון תקווה בלבי שאוכל דרך המקום החדש והמכובד הזה, קודם כל לייצג את העקרונות שלי ואת כלל הנשים והגברים, החברות והחברים, הערבים הפלשתינים והיהודים הישראלים, העובדים והעובדות, וכלל הציבור המאמין בדרכי השלום, השוויון והצדק החברתי. אני נרגשת לעמוד פה ולהמשיך את דרכם של הגדולים מחברי הבית הזה ממפלגתי, המפלגה הקומוניסטית ו
חד"ש. החברים: תאופיק טובי, מאיר וולנר,
תאופיק זיאד, אמיל חביבי, וייבדלו לחיים ארוכים:
תמר גוז'נסקי, מוחמד ברכה ושאר החברים. גאה לעמוד כאן, ובראשי מהדהדות מילותיהן של חברותיי למאבק באלימות ובכל צורות הדיכוי, נשים פמיניסטיות חזקות ערביות ויהודיות: אנחנו נהיה שם איתך על הדוכן, וקולך יהיה קולנו.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הרבה מהעיתונאים שראיינו אותי בחודשיים האחרונים שאלו אותי: למה החלטת עכשיו להיכנס לפוליטיקה? כאילו פוליטיקה מתחילה ומסתיימת בכנסת וכל מה שקדם לכך לא נחשב. כאילו במציאות שאנו חיים בה קיים צורך להסביר למה להתעסק בפוליטיקה.
נולדתי ילדה שישית בין שבע אחיות, למשפחה קשת-יום. אבא, סאמי, פועל בניין, ואימא, אלכסנדרה, עובדת בביתה. ערבייה פלשתינית, אזרחית מדינת ישראל, אישה, אימא, ועובדת מאז גיל 10 לפרנסתי. האם יש בזה תשובה מספקת למה להתעסק בפוליטיקה, והאם זו לא הדרך הטובה ביותר להבנה שהאישי הוא פוליטי והפוליטי הוא האישי?
גדלתי והבנתי שמכל המקומות בעולם זו היא מולדתי ואין לי מולדת אחרת. גדלתי והבנתי ששפתי היפה והעשירה, השפה הערבית, הפכה לזרה במולדתי ומנסים להשכיח אותה. הבנתי שאני – זו שחונכה בבית שכל אדם הוא עולם ומלואו ושהשמיים הם הגבול אם מתאמצים – אני אינני אזרחית שווה במדינה, וכן יש כמה מחסומים בדרך לעופף בשמיים.
ראיתי את הסבל של העם שלי, העם הפלשתיני, תחת הכיבוש הישראלי. גדלתי לתוך מציאות של מלחמה לאחר מלחמה, שלא רציתי בה, והבנתי שממשלות ישראל הרצופות מחזיקות אותנו, הערבים והיהודים, ואת מה שהן קוראות לו "ביטחוננו", ערובה למדיניות הרסנית, אגרסיבית, המשרתת אינטרסים זרים לנו.
הבנתי עם השנים שלא רק אבא שלי עובד קשה כל היום, יש גם רבים אחרים כמוהו, ובכל זאת, בקושי מצליחים, אנו והם, לחיות ב
כבוד. התבגרתי ולמדתי שישנן משפחות מעטות במדינה שהעושר שלהן יותר גדול מכל ממד של הגיון או סכום שאני יכולה לחלום עליו אפילו. הפערים הללו תמיד זעזעו אותי, ויותר מכל, הרגיז אותי שלעוני במדינה זו יש פנים מעמדיות ואחרות לאומיות – אחרת איך אפשר להסביר ש-40% מהילדים העניים בישראל הם ילדים ערבים?
קיימת נטייה אצל רבים לחשוב על העוולות כמכה ועניין של גורל. לעומת זאת, אחרים נוטים לזרוק את זה על המוחלשים, והמודרים, והמופלים, ולהאשים אותם בחולשתם ומצבם. הדבר מתבטא בשיח על אפשרויות סיום הכיבוש ועוולותיו ועל נישול האוכלוסייה הערבית מזכויותיה, וכמו-כן, בשיח על זכויות ומעמד נשים בחברה. העובדה ש-78% מכלל הנשים הערביות לא מועסקות, ו-40% מהנשים הערביות האקדמאיות הינן מובטלות זו לא מכה ולא גורל, זו מדיניות וזה תוצר של מעגלי הדיכוי המגדרי, והלאומי, והמעמדי, ההכרחי לשבור, לשנות אותם ולהשתחרר מהם, בכדי להבטיח שוויון אמיתי לנשים בכלל ולנשים ערביות בפרט. מציאות שבה נשים עדיין סובלות מאלימות ומואשמות כשנופלות קורבן של הטרדה או פגיעה מינית, הינה תוצר של תרבות כוחנית, פטריארכלית, מיליטריסטית, אשר הגיע הזמן לשנות.
לעסוק בפוליטיקה, בעיניי, זה לעסוק בשינוי המציאות, לעסוק ביישום החזון שלנו ובניית מציאות חדשה, והרצון לשנות את המציאות המעוותת היה תמיד המניע לפעילות שלי. כמו-כן, הכמיהה המתמדת למימוש הצדק וכבוד האדם, ערכי השוויון האזרחי והלאומי לכולם מחד-גיסא והסלידה מדיכוי אלימות, גזענות, אפליה, כיבוש ומלחמות מאידך-גיסא הניעו אותי לאורך כל הדרך שנסללה עד למשכן וליום הזה.
בכדי שנהיה בעלי ובעלות חזון אמיתי, עלינו לנטוע את הדמיון שלנו בקרקע המציאות המוצקה, ובאותה עת לאחוז בדמיוננו אפשרויות החורגות מהמציאות הזאת. המציאות שלנו קשה, מציאות דורסנית, לא מתחשבת בבני אדם, מציאות מדממת.
בחודשים האחרונים נעשה צעד יוצא דופן בפוליטיקה הישראלית – ארבע מפלגות חברו יחד לתת תקווה והזדמנות לשלום, לשוויון ולצדק חברתי. החלטנו ברשימה המשותפת, למרות המציאות העגומה ולמרות ניסיונות ההדרה, לשנות את הכלים, ולבנות, מאותה המציאות, אפשרות חורגת בנוף.
יש לי הכבוד היום לעמוד מולכם ולהיות קולם של בוחרים שהחליטו להתקדם משולי השוליים ולהתייצב במרכזה וליבה של הפוליטיקה, במרכז סדר-היום הציבורי והאזרחי ובמרכז העתיד. יש לי את הכבוד לייצג את אלה אשר נהרו לקלפיות ביום הבחירות כי לקחו באחריות את עתידם ועתיד כל אזרחי המדינה. יש לי את הכבוד לייצג את היהודים והערבים שעדיין מאמינים שאפשר לבנות חלופה דמוקרטית ושוויונית, המכירה קודם כל בזכות כל העמים לחיות חופשיים, ובזכות העם הפלשתיני בשחרור מהכיבוש והקמת מדינתו העצמאית בגבולות 67' ובירתה ירושלים המזרחית.
מבלי שניפטר משורש רוב הבעיות – הכיבוש, ומבלי לייצר הבנה חדשה למושג "ביטחון" שתכלול גישה אנושית ולא רק צבאית, שתכלול ביטחון אישי מאלימות ומפשע, ביטחון כלכלי ובריאותי, לא נתקדם לשום מקום.
ביומיים האחרונים עלתה לכותרות מחאת הקהילה האתיופית. ספק אם לא הייתה מופעלת נגד המפגינים אלימות, אם הייתה המחאה עולה לכותרות. אני, מיותר להגיד, נגד אלימות, על כל סוגיה, ובמיוחד אלימות ממסדית משטרתית, ותאמינו לי, יש לי מה לספר לכם עליה מניסיון אישי. אבל, לצערנו, ההפגנות הללו מעידות באופן הברור ביותר על היררכיית הדיכוי והגזענות במדינה.
להיות חלק מהרוב היהודי בישראל – לא מבטיח הגנה מגזענות. להיות שותף בהגמוניה הציונית או מנוצל על-ידי הממשלה במאבק שלה במה שנקרא "המאזן הדמוגרפי", שהינו בעצם הריבוי הטבעי שלנו, אנחנו הערבים, או להיות מנוצל במלחמות שווא וחלק ממכונת דיכוי של עם אחר – לא מגינה ולא מקנה חסינות בפני גזענות. אנו, המחוקקים ונבחרי הציבור, נדרשים לעמוד איתנים מול גילויי הגזענות ותופעותיה המכוערות בחברה ובמסדרונות השלטון, יהיה קורבנה אשר יהיה.
אני, כחלק מהמיעוט הערבי שסובל מגזענות ואפליה, וכאישה שסבלה מגילויי סקסיזם, מבטיחה לפעול לשינוי מציאות זו ולפעול, כמו שעשיתי עד היום, למען זכויות האוכלוסייה הערבית, לשוויון מלא אזרחי ולאומי, למען כל ילד עני, ולמען כל עובד מנוצל, לפעול למען זכותם של הצעירים והצעירות לשוויון תעסוקתי וחינוכי, למען זכות של כולם בדיור, וכמובן בזכות הזוגות הצעירים הערביים לבנות בתיהם על אדמותיהם, בלי איומי הריסה ופחד מאובדן קורת גג וחלום בחיי משפחה.
אני אישה שגדלה להבין שאיש לא ייקח ממני את חרותי ואת יכולתי וזכותי להיאבק למען עולם יותר טוב. עשיתי זאת בפוליטיקה ההמונית, בפעילות חברתית אינטנסיבית, ואמשיך היום בנוסף, בפוליטיקה ייצוגית מבמה זו ומקווה לשיתופי פעולה מעניינים ופוריים.
לכל אלה שהאמינו בי ובערכים שהנני מייצגת, לכל אלה שתמכו, עודדו, היו שותפים ושותפות למאבק – תודה והערכה והמון אהבה. ולאדם היחיד והייחודי, בן זוגי ג'רייס, שהאמין בי מכל לבו הרחב, מבטיחה שאהיה נאמנה לחלום שלנו ושל בנותינו בעתיד יותר טוב לכולנו.