אדוני יושב-ראש הכנסת, השר ארדן, חברות וחברי כנסת יקרים, אני ניצבת כאן בכנסת ישראל, חשה בכובד האחריות, בגודל השעה ובמשמעות העמוקה של המעמד. שמחתי להיקרא לדגל על-ידי ראש הממשלה ולשרת את הציבור.
גדלתי ברמת-גן, בת לקהילת יהודי עירק, קהילה מפוארת שהותירה את רכושה מאחור ועלתה לארץ כשהיא ענייה בנכסים אך עשירה ברוח. אבי, אדוארד אסלן, זכרו לברכה, ואמי, תיבדל לחיים ארוכים, קליר אסלן, ומשפחתי בכללותה, כמו משפחות יהודיות אחרות, חוו את פוגרום הפרהוד ביהודי עירק ונאלצו לוותר על תעודות הזהות שלהם, אזרחותם נשללה ורכושם נבזז.
אבי המנוח נמלט לאירן, שם פעל במסגרת המחתרת היהודית אשר עסקה בעלייה הבלתי לגאלית של הפליטים היהודים מעירק דרך אירן לארץ ישראל.
לאחר שנתיים של פעילות באירן הגיע אבי לארץ, שירת בצבא ולמד בבית-הספר למשפט וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. בני המשפחה שהגיעו לארץ בעקבותיו נשלחו למעברת כפר חסידים. אבי נאלץ להפסיק את לימודיו ולתמוך במשפחה שהתמודדה עם חבלי הקליטה והמחסור הקשה.
אמי עלתה בגיל 10. כאן בישראל נישאו הורי, הם חינכו את אחי וארבע אחיותי, כמו שאר בני דורי, לאהבת הארץ, להרחבת הדעת, לאחריות ולמסירות חברתית – ערכים שאנו מבקשים להנחיל לילדינו. דודתי בת ה-91 נהגה לומר: השארנו חיים שלמים מאחור, רכוש, תרבות, מסורת ושפה, נשלחנו לאוהלים, לא ידענו עברית, אבל הגענו לארץ ישראל, הרגשנו בטוחים.
בילדותי הייתי בתנועת "הצופים" בגדוד "מצדה". למדתי לאהוב את הארץ בטיולים, בתנועה ובצבא. בצה"ל מילאתי שורה של תפקידי פיקוד והדרכה, בין השאר פיקדתי על קורס הקצינות, שם גם חוויתי את כור ההיתוך של המדינה, מקום המפגש האמיתי של כל חלקי העם, מהעיר ומהכפר, מקרוב ומהספר, דתיים וחילוניים, יהודים ובני מיעוטים. שם נוצקה ישראליות של צברים בני גלויות שונות.
25 שנה שירתי בצה"ל, חוויתי את כאב המלחמה והשכול, עסקתי במיון, בהכשרה ובהדרכה, בטיפול בחיילות ובחיילים שיש להם קשיים כלכליים, בקידום אוכלוסיות מיוחדות, בפתיחת תחומי עיסוק חדשים לנשים, בטיפול בנפגעים ובמשפחות שכולות. פעלתי למען מתן הזדמנות שווה לנשים למצות יכולותיהן לטובת המדינה.
התהליכים שהייתי שותפה להם אז קרמו עור וגידים ושינו כליל את אופי השירות הצבאי לחיילות ולחיילים. כיום חיילות משרתות בדרגי השדה גם בתפקידים מקצועיים בחילות השונים. הן השתלבו ב"שדה הקרב העתידי", כפי שקראו לזה אז, ובעיניים הטכנולוגיות של היום הוא בהחלט שדה הקרב העכשווי.
בצבא פגשתי בראובן ברקו, אישי, בן לנחמה ונחמן, אודים מוצלים מאש, מושבניק מבית-חנניה. נישאתי לו מיד לאחר שסיימנו יחדיו הכשרה במכללה לפיקוד ולמטה של צה"ל. נחמן, זכרו לברכה, היה לוחם המחתרת היהודית נגד הנאצים ואיבד את משפחתו בכבשני אושוויץ עם רבים מיהודי הונגריה. הוא נכלא בכלא "מרגיט" הידוע לשמצה, באותו בית-כלא בבודפשט שבו הוצאה
חנה סנש להורג. עם הגיעו לארץ נכלא נחמן בעתלית על-ידי הבריטים.
אמו של ראובן, נחמה, תיבדל לחיים ארוכים, הייתה ילדה כשנאלצה לנוס על נפשה מעיר הולדתה ברומניה. היא ואחותה הגיעו לחופי הארץ בספינת המעפילים "גאולה" וגורשו למחנה מעצר בקפריסין.
הוריו של ראובן נהגו להניח אותו כתינוק בארגז תפוזים בצלו של עץ כאשר עבדו את האדמה. הם התמודדו עם ייבוש הביצות, עם עוני ורעב, אבל היו חדורי אמונה לבנות את הארץ ומושב בישראל.
חנה סנש כתבה ביומנה ב-1939: איני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. אני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי בכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה. היום יום הולדתי, בת 18 אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול – ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה – ארץ ישראל.
ראובן ואני הקמנו בית בישראל שמשלב מזרח ומערב, תרבויות ושפות. זהו מארג המסמל יותר מכל את אחדות השורשים העמוקים ביותר של העם. אחדות המטרה, המשמעות הערכית והחשיבות ההיסטורית לתקומתנו מחדש בארץ ישראל. ילדינו צליל, יחיעם וקשת הם מיזוג גלויות אמיתי של החברה הישראלית. ארוחת ליל שבת בביתנו כוללת גם מרק עוף אשכנזי וגם תְבּית, ממיטב המאכלים העירקיים.
הזיכרון החדש שלי ושל בני דורי כילדים הוא מטקסי יום הזיכרון שבו עמדו על הבמה נערה ונער לבושי חאקי, מסמלי "מגש הכסף". זיכרונות אלה מהווים אבני דרך המנחים דרכי קדימה.
כחברת כנסת אני מבקשת לפעול למען חיילות וחיילי צה"ל בסדיר ולאחר שחרור, כדי להקל עליהם להשתלב בחיים האזרחיים. ראוי לתגמל את אלו המקריבים את שנותיהם היפות למען המדינה ואלו המחרפים נפשם למעננו. גם את המשרתים בשירות לאומי ראוי לטפח ולהרחיב את השירות לקהלים שונים.
אמשיך לפעול ברוח הפרויקט "נחשונים להוראה", שיזמתי בהתנדבות בשיתוף עם משרד החינוך לפני חמש שנים, כשמטרת הפרויקט ליצור עתודת מנהיגות חינוכית. הרעיון הוא שהמורים הצעירים יוצאי צבא ישולבו בכל מקום בו יידרשו בארץ. הפרויקט בעיצומו ואנו עומדים בפני פתיחת המחזור הרביעי באוניברסיטת בר-אילן.
באשר לידע ולניסיון אותו צברתי בתחום הטרור – אשתמש בו, כמו גם בכלים העומדים לרשותי כחברת כנסת, כדי לחזק את ביטחון ישראל. כמו-כן אשקיע במאבק בדה-לגיטימציה ובדה-הומניזציה שעושים למדינת ישראל.
האתגר בתחום זה הוא גדול, ובמשך שנים ארוכות ביצעתי מחקרים אקדמיים בתחום הטרור, ולדוגמה בראיון פנים מול פנים שקיימתי בכלא עם משלח מחבלים מתאבדים שריצה עונשי מאסר מצטברים רבים, הישיר הטרוריסט אלי מבט והתריס בקור רוח: אתם מדינה דמוקרטית, לא תוכלו לעשות לנו את הדברים האיומים שאנו עושים ונעשה לכם. השבתי לו בנחרצות, כי אנו נמשיך להיות מדינה יהודית, דמוקרטית ומוסרית, ולעולם לא נוותר על מה ומי שאנחנו.
אכן, לא פעם תיארו הטרוריסטים בפני את תפישת עולמם, שתכליתה להצדיק רצח יהודים באשר הם, שכן לדבריהם גם תינוקות יהיו בעתיד חיילים, לכן לגיטימי לרצוח אותם. תפיסת עולם זאת תכליתה להצדיק רצח יהודים באשר הם, ומדינת ישראל תגן על אזרחיה בכל דרך מוסרית.
לא אחת רציתי לזעוק את זעקת קורבנות הטרור ובני משפחותיהם. אך במקום זאת ישבתי, הקשבתי ולמדתי בסבלנות אין-סופית את מניעיהם ועולמם הפנימי של אותם טרוריסטים המבקשים את נפשנו, תובנות שיש בהן כדי לסייע במאבק נגד הטרור.
היום כבר ברור כי הטרור האיסלאמיסטי הפך למגפה עולמית מדבקת, משתוללת, נטולת כל רסן, רעולת פנים וחמושה מכף רגל ועד ראש. מחוללי הטרור דוחים כל נורמות וערכים מוסריים אוניברסליים ברמה האנושית המינימלית ביותר. הברבריות ונהרות הדם שאותם מותיר גל טרור ג'יהאדיסטי זה, סוני ושיעי כאחד, מעמידים בסכנה את הישגי ההומניזם והקיום האנושי כפי שאנו מכירים בעולם המודרני.
אמירתו של סארטר כי "הגיהינום, הוא הזולת" באה לידי ביטוי ברצח ברברי המתבצע על-ידי טרוריסטים אלה הטובחים בכל: בבני עמם ודתם, בכל מי שנתפש כאחר, בחלשים, מזקן ועד טף, נשים ועוללים, הזולת שהוא לא הם. זו בעצם מלחמת העולם השלישית, גם אם לא קוראים לה כך, והעולם הנאור אינו בא חשבון עם עורפי הראשים, שורפי האדם, רוצחי ההמונים הללו, המחריבים עמים, מדינות ותרבויות עתיקות.
אמצעי החיסון שלנו מפני חדירת אותה מגיפה לקרבנו מחייבים אותנו לשיקולי ביטחון החיוניים כל כך, בעיקר נוכח הבעירה בגבולותינו. אסור לנו לשגות באשליות ולהחליף חזון בחיזיון או במשאלת לב אשר איננה מחוברת למציאות.
אני פונה לאזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, להתבונן מסביבנו על התוהו ובוהו, ההרס והחורבן של חיים שלמים, עדתיות ופלגנות, שריפת בתי-כנסת, כנסיות, מסגדים ובתי תפילה אחרים. מתוך כך יש להסיק את המסקנות הנדרשות, כי אסור לאפשר את המשך התופעה בה קומץ של קיצוניים ואיסלאמיסטיים בתוך המדינה שלנו חוברים לאויבינו, מסיתים את הצעירים ומרעילים את הבארות באידיאולוגיה רצחנית וברטוריקה של מסרים כפולים.
אני קוראת לכולנו להעריך את המדינה המופלאה שלנו, אי-של שפיות בים של חורבן ובערות. אנו מצווים לשמור על אורח החיים הדמוקרטי המאפשר לנו חיים ברווחה ודו-קיום, ולתרום לביטחונה ושגשוגה של המדינה של כולנו.
עלינו מוטלת האחריות לחוקק חוקים שיבנו חברה צודקת, מוסרית ופתוחה לקהלים השונים. אך לא מתוך רצון לרצות גוף זה או אחר, אלא מתוך ראייה ארוכת טווח מפוכחת לטובת עתיד המדינה. עלינו לקיים כלכלה שתאפשר קיום בכבוד לכולם, נגישות לשירותי בריאות, אכפתיות לגורלו של הפרט, ללא הבדל דת, גזע, מגדר, נטייה וזהות מינית.
אנו כולנו בבחינת חרוזים צבעוניים בגדלים וחומרים שונים ומשונים, המושחלים בעדינות על אותו חוט כמחרוזת היוצרת שרשרת אנושית מגוונת וחזקה – מדינת ישראל. הביטחון של כולנו הוא בחיזוק החוטים שעליהם מושחלים החרוזים: לפעול בשכל, ברגישות, בפתיחות לקבל את השונה, את האחר ואת בן המיעוטים. לא למתוח את החוטים יותר מדי, כדי שמארג זה יישמר.
ביטחוננו וקיומנו תלוי בנכונות הזו, בחינוך לדרך ארץ, מורשת ישראל, אהבת הארץ, השכלה ודעת שאפיינו אותנו לאורך כל ההיסטוריה. היטיב לומר מנהיגנו הדגול, ראש הממשלה הראשון
דוד בן-גוריון: לא לצפות שאנשים אחרים יעשו עבורכם – עשו, למדו, עבדו. לפי מורשת זו נוצרה כאן בארץ קופצנות, תזזיתיות, חשיבה יצירתית חדשנית ועצמאית, חוצפה ישראלית במובן הטוב של המילה.
מדינת ישראל לנו היא מולדת. הציונות היא הגשמת החיים בארצנו. נוצקנו לתוך תבניתה, אנו חיים בה, מגדלים ילדים, בונים אותה, זוכרים את הנופלים ומגנים עליה. יותר מכל, משתדלים תמיד לשפר ולנוע קדימה בכל מישורי החיים.
לא בחסד הוקמה מדינת ישראל, אלא במאמץ עילאי וכנגד תוקפנות וטרור שהופנו נגדה מיום הקמתה. אסיים בדבריו של זאב ז'בוטינסקי: אסור לחשוב כי הציונות נודדת על פני הדרכים ומושיטה ידה לבקש מכל עובר אורח נדבת אהדה. אנו קודם כל זוכרים היטב כי לא אהדתם של אנשים מן הצד היא שתושיענו, אלא פעולתנו העצמאית.
ברוח זאת אפעל גם אני לשרת את הציבור מתוך כנסת ישראל. תודה, אדוני היושב-ראש.