כבוד יושב הראש, חבריי חברי הכנסת, חברי הממשלה, אני מאוד מתרגשת. זה מאוד מוזר כי כבר נאמנו כמה פעמים במליאה ובכל זאת זה אחרת.
הזיכרון שלי כילדה. שבת, שתיים בצהריים, ישובים סביב השולחן במטבח הקטן של הורי, ומהטרנזיסטור הכחול מתחילים לבקוע קולות שלימים אלמד כי הם אזעקה עולה ויורדת - מלחמה. אבי, אליעזר נחמיאס, מרים אותי במהירות על כתפיו למה שתהיה הפעם האחרונה למשך תקופה ארוכה, ואנו יורדים למקלט. אחרי כמה שעות אבא שלי גויס ומשך חודשים לא ראינוהו. על-פי הסיפורים לא זיהיתי אותו עם שובו. הייתי בת שלוש כשפרצה מלחמת יום כיפור. בבואי היום לעמוד בפניכם, אני גם ילדה בת שלוש אשר זהו הזיכרון שלה.
ישראל שלי, ישראל של כולנו, ארצי האהובה, אני כל כך נרגשת מהזכות שנפלה בחלקי לשרת את הציבור הישראלי - יהודים, דרוזים וערבים, דתיים וחילוניים, עולים וותיקים, נשים וגברים, ילדים וקשישים, הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, והטרוסקסואליים, אנשים עם מוגבלויות וסתם אנשים באמצע הדרך שפשוט רוצים לחיות בישראל שבה גדלנו, בזאת שלרגע אנו שבים אליה בעתות מלחמה שבה יש ערבות הדדית ומגע אישי שהיא ציונית אך מאחדת, מכילה דעות שונות כי היא דמוקרטית ושוויונית, כי הציונות והיהדות אינן מפלות ומפלגות, אלא מחברות ומאחדות. האם זה אפשרי, אני שואלת את עצמי ואתכם, לחזור לחלום הישראלי?
עומדת אני לפניכם היום בענווה גמורה, אך מסתכלת בחשש גדול על עתיד המפעל הציוני הענק, המפעל שאבותי ואמותי היו בו חלוצות וחלוצים והתמסרו לחלוטין לעבודת בניין הארץ. סבי מצד אמי,
אברהם שטרן, גדל בצפת למשפחות שטרן ופיין אשר התיישבו בה כבר במאה ה-18, לפני כ-250 שנה. משפחה חסידית אשר עסקה בלימוד תורה במקביל ליזמות בלתי פוסקת, ובנתה שני מלונות על הר כנען. צד זה של משפחתי, ובעיקר דודתה של אמי דבורה, לימדו אותי שאין דתי וחילוני. אין אדוק וחופשי, המחשבה העצמאית של הרב סלובייצ'יק הייתה לדרך במשפחתי, והיה ברור כי הבחירה האישית אם להיות דתי או לא אינה מרחיקה אותם האחד מהשני.
במלחמת העולם השנייה התגייס סבי לבריגדה ושירת במצרים, שם הכיר את סבתי שרה. סבתי
שרה שטרן לבית קרסיק, תיבדל לחיים ארוכים, אשר מלאו לה 90 רק לפני מספר שבועות, בדמה זורמת החלוציות. אביה מיכאל קרסיק, בנו של שמחה מראשוני העיר רמת גן, נולד בארץ, היה מראשוני באר טוביה ומשבעת מייסדי נהלל ואף שימש שופט המושב. יחד עימו עלתה על הקרקע סבתי נחמה לבית פליישצ'יק אשר עלתה לארץ בשנת 1912 ומשפחתה נמנתה עם ראשוני עין גנים בפתח תקוה. בפטירתה הפתאומית בשנת 1937 הותירה אחריה משפחה דואבת, אך מחויבותם - שלה ושל מיכאל - לאדמת עמק יזרעאל היפה, רשומה עודנה במשק מספר 57, בעיגול שבן דודי אלון עודו מחזיק בו ומתמיד במורשת החקלאית.
סבי וסבתי הגיעו לתל אביב עם שובם מהצבא הבריטי וסבי היה פעיל באצ"ל וחירותניק עד יומו האחרון. הבוקר שבו רץ לחוף כאשר שמע על אלטלנה, היה אחד מהסיפורים שליוו את ילדותי. כיזם בנשמה הקים את אולמי "תכלת" בתל אביב עם אחיו ואת קפה "תמר", אותו המשיכה לנהל סבתי מאז פטירתו, וזאת היא עושה עד עתה - ידיה עדיין ידי חולבת, וליבה עדיין נודד לבית הקברות בשימרון המשקיף על נהלל שם קבורים רבים מאהוביה - ובכל זאת היא מזוהה כל-כך עם תל אביב.
מצדו של אבי, אליעזר ז"ל, זכיתי לגדול על ברכי המסורת הסלוניקאית. סבי וסבתי רשל לבית ביבאס ומאיר נחמיאס הגיעו לארץ בינואר 1933. סבי היה פעיל במכבי וציוני אדוק. לאחר קטטה אנטישמית יצא יחד עם סבתי את סלוניקי והם חזרו אליה לביקור בשנת 1968 כדי לגלות שדבר לא נותר כמעט מהקהילה המפוארת הזאת. את כאבם נשאו עימם עד יומם האחרון. סבי לא היה סבל כמו רבים מהסלוניקאים, אלא עבד בבניין וכקצב. סבתי רשל, חזקה וגאה, הייתה פעילה בארגון עולות יוון ועסקה באופן יומיומי בסיוע לעולים החדשים שהגיעו לנמל יפו. אבי סיפר כיצד כבר בגיל 4, הייתה מושיבה אותו שימתין עד שתביא משפחה חדשה לבית בשכונת שפירא שם התגוררו.
אני מדברת אליכם היום ושורשי עימי, משפחה ישראלית עם שורשים שחלקם יידישאים, פוגשת במשפחה ישראלית אחרת אשר הייתה מכונה אי-שם, מפעם, "פרענקים". כן, כאשר אימי ואבי הכירו - אבי בוגר עירוני ז' ביפו ואימי בוגרת תיכון חדש, אבי משכונת שפירא וממשפחה שזה מכבר הגיעה ואימי מרחוב רש"י בתל אביב, מצפת ומנהלל, זה לא היה טריוויאלי כנראה. עבור סבתי הסלוניקאית זה היה אתגר של ממש לחבק כלה אשכנזייה. אולם דווקא התערובת הזאת, הלא כל-כך מסובכת בסך-הכל, הייתה כבר מאז ילדותי חלק מהזהות שלי. המוסקה והכבד קצוץ, עלי הגפן הממולאים וה"לוקשן מיט יוך" הם שק מלא כל טוב שאני גאה לשאת עימי. מאז ומעולם הייתי גאה לשיר את "צור משלו אכלנו, ברכו אמוני" ולשמוע מאימי את הניגון האשכנזי שלמדה מסבי שקולו היה כשל חזן. אוזני כרויות ועיני נעצמות למשמע כלייזמרים וכינור בוכה, ולא פחות למשמע אברהם פררה ובוסתן ספרדי.
אבי אליעזר ז"ל היה דמות מכוננת בחיי. הוא גדל יחד עם אחיו בשכונת שפירא, כאשר אימם מחזיקה אותם ביד חזקה מחשש שיצאו לדרך רעה, כהגדרתה. אבי הנחוש, שבקושי סיים את התיכון, הצליח בעזרת כשרונו המופלא בנגינה על גיטרה לממן את לימודי ההנדסה בטכניון, והקים לפני 45 שנים מפעל תעשייתי בשם "תבליט פלסטיק". בין מכונות בבית המלאכה, אשר יצרו סכו"ם מפלסטיק, חלקי צעצועים ודגמי מטוסים לתעשיה האוירית, התווה אבי את דרכו של המפעל לשוק ההשקיה הישראלי בעל המוניטין העולמי. כיזם וכיצואן השכיל לפתח שווקים חדשים ומוצרים חיוניים לשימוש יעיל במים בחקלאות. אהבת התעשיה הוטבעה בי כבר כאשר היו מגיעים הביתה קרטונים של מוצרים על-מנת שנוכל לפרקם או להרכיבם, כדי לסייע בעומס במה שהפך מבית מלאכה למפעל של ממש.
עם פטירתו של אבי ללא כל הכנה מוקדמת לפני כשמונה שנים, התחייבנו, אחי יואב ואני, לדרכו, ובעיקר לשאיפתו להמשיך לטפח ולהשקיע בתעשיה הישראלית.
גדלתי בתל אביב בשנות ה-70. אלה היו שנים בהן כולם היו אותו דבר, כמעט. גבעת עמל הייתה בקרבת ביתי. כבר אז פצצת זמן מתקתקת שבתוכה חיים אנשים. אבל בסך-הכל רובנו גדלנו במשפחות מעמד ביניים אמיתי, שבהן לרוב נשא האב בפרנסת הבית, אך משכורת אחת הספיקה לצרכי המשפחה, לרכישת דירה ולפנסיה מכובדת, הגם שאימי תמיד עבדה כעורכת בעיתונות ובספרות. העובדה שגדלתי לתוך משפחה של עצמאיים הותירה בי את חותם התנודתיות המורכבת הנלווית לכוח להיות יזם, אך גם למחיר הכבד שנלווה לחיים אלה, בעיקר האחריות העצומה לעובדיך ולמשפחתך - בסדר הזה, אגב.
העובדה שהמשפחה של היום, המורכבת לעיתים קרובות מהורה יחידנית או מזוג חד-מיני, כבר אינה יכולה להסתמך על משכורת אחת, לא לצורך קיומה ולא לצורך חיסכון עתידי או רכישת דירה. חוסר הביטחון האזרחי העצום הזה עומד לנגד עיני כל העת.
כשהייתי בת 12 פרצה מלחמת לבנון הראשונה. סיימנו את בית הספר היסודי ללא שום חגיגות. אבי היה אז באגם קרעון, צופה אל הרי השוף, כפי שכתב לנו בגלויה הראשונה אחרי שגויס. ואת אימי הבוכה, כמבינה את מה שאני אבין רק לימים - דמעות של חרדה. אני זוכרת אותו מגיע מאובק לחתונתה של בת דודתי, של אחייניתו חני, שהתקיימה תוך כדי המלחמה, האושר שבהפוגה.
בביתנו הוויכוח והשיח הפוליטי היה דומיננטי ועבר משולחנות קפה "תמר" לשולחן הפורמייקה במטבח הורי. מעורבות אישית, תמיד. זהו החינוך שרתם אותי לחיים הציבוריים כבר בגיל 17, כשנסעתי להסביר את ישראל במשלחת הנוער של משרד החוץ, וכסטודנטית בפעילותה של
מפלגת העבודה ב"תא אופק" באוניברסיטה העברית.
זכיתי לעבוד עם
יצחק רבין לפני שהיה ראש הממשלה ולהיות חלק מהצוות האישי שלו כשניצח בבחירות 1992. תקופה זאת במשרד ראש הממשלה, זכות גדולה לאדם צעיר, בת 21, היוותה השלמת החינוך האזרחי שלי. ומאז אני כאן ולא הרפיתי מהאמונה שהציונות, הדמוקרטיה והיהדות שלובות להן יחד ביצירת החזון החדש של ישראל, גם אם הוא מורכב. חזון כלכלי, חברתי ומדיני.
באפריל 2002, חודשיים אחרי שהתחתנו, חזרנו, בעלי עברי ואני, אז מג"ד מילואים בשריון, מירח הדבש שלנו. על הדלת חיכה צו 8 והוא נסע לג'נין, לאימת "חומת מגן". כשאספנו אותו באישון לילה בצומת בת עמי ביום העצמאות של אותה שנה, הילך מולי גבר מאובק, ששנים ארוכות מחייו בילה בג'נין בניסיון ובאמונה שדרכנו להסדר מדיני ולשלום סלולה, גבר שנלחם עד היום למען ביטחון ישראל, שסבו יהושע ורבין היה המושל הראשון בשטחים לאחר 1967, שאביו משה ורבין היה קצין האג"ם של מוסה פלד ברמת הגולן ביום כיפור, שבני יונה בן ה-9 כבר סייר עמו ברמה, שאינה שוכחת דם בנינו, שאינו רוצה לגדל גם הוא את ילדיו לחיים שבהם זיכרונותיהם ממלחמות חזקים יותר מזיכרונותיהם על שלום.
בכל כוחי אני מנסה להבין באיזו כנסת זכיתי לכהן ולאיזה מדיניות מכוון ראש הממשלה. ממשלות רבות בעשרים השנים האחרונות, ובכולן הייתה החתירה להסדר מדיני אחד מעקרונות היסוד. באיזו דרך מוביל אותנו ראש הממשלה? אולי היה רצוי לכתוב סוף-סוף בעקרונות יסוד הממשלה כי כולנו ישראלים ולכולנו זקוקה הארץ הזאת כדי לצמוח ולהתפתח, שהרי השלום בתוכנו מדאיג לפחות באותה מידה.
"באין חזון ייפרע עם". מהו החזון של הממשלה החדשה? מה תציעו לציבור? שהרי גם המצביעים שהצביעו עבורך זקוקים יותר מהפחדות ואיומים. הם זקוקים לתעסוקה וליכולת להתפרנס בכבוד; לחינוך המקנה הזדמנות שווה לילדיהם ולאופק לרכישת דירה; לתחבורה ציבורית ולמערכת בריאות שאיום הקריסה אינו ממשיך לרחף מעליה. אלה, אדוני ראש הממשלה, השרים, ביום-יום, הם החיים עצמם. האמן לי כי כאשתו של סגן-אלוף במילואים, שמגדלת שלושה ילדים, שני בנים ובת, האיומים האסטרטגיים לא נעלמים מעיני, אולם באיום האסטרטגי הגדול מכל עוד לא טיפלת. אני יכולה לקוות רק שהדברים שאמרת בהצגת הממשלה, בדבר ידינו המושטת לשלום וצמצום הפערים החברתיים, יהפכו סוף-סוף למעשה ולא המשך תרגילי אקרובטיקה המכסים על אין אחד גדול.
לנו כבר יש חשמל, לרוב מים זורמים ודרך להגיע ממקום למקום, פיזית או וירטואלית. ובכל זאת אנחנו ממשיכים להיות חלוצות וחלוצים. את הפרק הראשון בספרה, "שליווינו ואינן", שתרגלתי את היועצת שלי ללכת לספרייה הלאומית כדי למצוא אותו, ספר שכתבה בשנת 1969 רחל כצנלסון-שז"ר, הוא הספר שמוקדש לחלוצות שהיו איתה, היא מקדישה את הפרק הראשון לסבתי הגדולה נחמה.
וכך היא כותבת עליה: שונים היינו בקבוצה הזאת. שונה היה הגיל, העבר וההשכלה. אולם כל זה לא פגע בשלמות הרגשת השיתוף. בנחמה היו הקווים האלה, היוצרים הווי פועלי. זה הנועם והשקט של פועלת חקלאית, אשר כל עבודה קרובה לה, וזו האווירה אשר זוג ידיים מיובלות ורוח האדם המרוכזת יוצרים אותה. האווירה המעלה כל אחד, המשווה את השונים והרחוקים, ויוצרת את רמתו הגבוהה של קיבוץ אנשים עובדים. אני מקווה שגם בבית הזה ניצור יחד קיבוץ אנשים עובדים.
עומדת אני כאן לפניכם, ומבקשת להודות מעומק לבי לבעלי עברי, אישי ובן זוגי; לילדינו, שחלמנו שנים רבות לפני שזכינו להחזיק בהם, יונה, אסף ואלמה; לאמי נחמה, שהדריכה אותי יותר מכפי שאני אומרת לה; לדודתי מיכל, מיכי, שהיא כאימא שנייה לי; ולאחי אהובי יואב נחמיאס, אשר יחד עם בעלי הם העוצמה השקטה שלי; לאבי אליעזר האהוב, שלא זכיתי שילווה אותי ביום כניסתי לכנסת ישראל, אך את רישומו על חיי תראו בעבודתי; ולסבתי שרה המופלאה, שהיא חלק בלתי-נפרד ממה שאני, באופן בו גדלה וגידלה אותנו; בעצמאותה הייחודית בדור בו גדלה, ובאהבה והאמונה שדאגה שתחבוק אותי כל העת; אני מודה לאנשי מפלגתי, אשר לבי קשור בלבם שנים רבות, על האמון שנתנו בי; ולציבור הישראלי, אשר נקשר בינינו חוט בלתי-נראה של מחויבות וערכים ישראלים ואוניברסליים. תודה רבה.