אדוני היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת, הסוף טוב, הכל טוב. הנאום הזה נדחה מספר פעמים, אבל עכשיו זה קורה. לכנסת הזאת נבחרו 39 חברי כנסת חדשים, ואני ביניהם. זו זכות גדולה להיות אחד מכם, אחד מ-120 נבחרי עם. אם היו אלו בחירות אזוריות, וזה עשוי להיות, כל אחד מאתנו היה מייצג כ-70,000 איש. אכן, אחריות גדולה. על כן אני רואה חובה לתת דין-וחשבון לכם ולציבור הרחב, מי אני, לקראת מה אני שואף להצעיד את מדינת ישראל, לְמָה אני מחויב. חלק ניכר מהתשובות עולות בבירור ממסלול החיים שהוביל אותי עד לכאן, ואז על כן אני רוצה ברשותכם לשרטט אותו בקצרה.
גדלתי בעיר קורדובה שבארגנטינה, בחיק בית יהודי חם ותוסס המתקיים בדוחק, אבל ממריץ להישגיות, ועושה רבות למען הקהילה היהודית, למען הכלל.
אני נקרא ביידיש מנחם מנדל, על שם סבי, זכרונו לברכה, שנרצח בפוגרום בשטטעל באוקראינה כשאבי היה ילד קטן. מספרים עליו, על סבי, שהיה תלמיד חכם, נצר לשושלת חסידית ידועה.
אני נושא בי לא את הזיכרון על-אודותיו, שהרי לא זכיתי להכיר אותו, אלא את המחויבות לכבד ולקיים את עולמו, את המסורת המפוארת אשר הפוגרומים האלו ביקשו למחוק.
מגיל צעיר מאוד התמסרתי לפעילות בתנועת הנוער הציונית-חלוצית, ובהגיעי לגיל 16 נשלחתי לשנת הכשרה בארץ. התוכנית כללה לימודים במכון למדריכים בירושלים, מספר חודשים בקיבוץ, טירונות במחנה 80, וחזרה למדינות המוצא כדי להדריך נוער יהודי ולהעלותו לארץ.
הגעתי לארץ במרס 1967. ירושלים הייתה אז עיר חצויה, מכונסת בתוך עצמה, מתגעגעת למה שחומות ההפרדה הסתירו, יודעת היטב שהמלאכה טרם הושלמה. במהלך תקופת ההמתנה לפני המלחמה נשלחתי עם חבורה קטנה מהמכון לקיבוץ מגל, על הגבול עם ירדן.
רוב הגברים שם גויסו מבעוד מועד, ועל כן צורפנו להגנה על הקיבוץ כאשר מולנו, במרחק של עשרות מטרים, שכנה עמדה של הצבא הירדני. בהפצצה שספגנו מהם ביום השני למלחמה נהרגו לידי שני צעירים, אחרים נפצעו קשה. השבנו אש מקלעים ומרגמות. לא ברור אם פגענו, אבל האש פסקה.
כגודל החרדה שקדמה למלחמה כך תחושת הגאולה ושכרון החושים שאחזו בנו בתום אותם שישה ימים גורליים. הייתי כאמור רק בן 16, חדור בלהט הציונות הצלולה שפעמה בקרבנו בחוזקה באותם ימים, וחשתי כאילו גם אני נישא על-כנפי ההיסטוריה.
ברוב טיפשותי שלחתי אז מברק להוריי אשר לא שמעו ממני שבועות ארוכים ובו משפט אחד בלבד: ירושלים בידינו. לא מילה אחת על עצמי, רק ירושלים.
לאחר אותה שנה מופלאה בארץ חזרתי כפי שהתחייבתי לארגנטינה. נשלחתי להוביל את תנועת הנוער בעיר אחרת, מנדוזה, 1,000 קילומטר מהבית, ובעקבות פעילות ענפה שם אכן עלו לארץ עשרות צעירים יהודים, ואחריהם גם חלק ניכר מהמשפחות.
הייתה זו תקופה של התמסרות מלאה לעשייה ציונית בלי מרכאות, בלי סייגים, ולאחריה עליתי לבדי לארץ ואני בן 18. קו ישיר, ברור וחד, מחבר בין אותה תקופה מלהיבה מלפני 45 שנה ויותר לבין כניסתי לעשייה הציבורית לפני כעשור ולזירה הפוליטית זה עתה, אותה תחושה של שליחות, אותה מחויבות למדינת ישראל.
הלימודים באוניברסיטה העברית האירו לי פנים ולאחר תואר ראשון ושני בירושלים המשכתי לדוקטורט באוניברסיטת הרווארד בארצות-הברית, שם גם הכרתי את נדין, אשתי לעתיד, אשר למדה אף היא לדוקטורט בכלכלה.
משחזרנו לארץ הקמנו משפחה, שקדנו על שתי קריירות תובעניות תוך גידול שלוש הבנות הנהדרות שלנו, וזאת ללא גב כלכלי, ללא עזרה של המשפחה המורחבת. לא במקרה יכולתי להבין היטב את זעקתן של המשפחות הצעירות במחאה הגדולה של קיץ 2011.
במהלך השנים כחבר סגל באוניברסיטת תל אביב לא הסתגרתי במגדל השן. תחומי המחקר העיקריים שלי אז: מחקר ופיתוח, חדשנות וצמיחה, הובילו אותי למעורבות ענפה בעיצוב המדיניות הממשלתית כלפי תעשיית ההיי-טק שהפכה במהרה לקטר הצמיחה של המשק.
עמיתיי חברי הכנסת, מדינת ישראל ניצבת בפני פרשת דרכים, גם בפן המדיני-ביטחוני וגם בפן הכלכלי-חברתי. לצערי, בכל אחד מההקשרים האלה מיצינו את הבסיס הרעיוני ואת המוסכמות אשר לאורם אנו מתנהלים זה שנים רבות ללא הצלחה יתרה.
אני מצטרף לכנסת ישראל מתוך מחויבות לקדם את השינוי הרעיוני והמדיני שמדינת ישראל משוועת לו על-מנת להתמודד עם האתגר הגדול הזה. אני עושה זאת מתוך אמונה עמוקה שהדבר הוא קריטי לעתידנו ושיש בכוחי כדי לתרום לכך. זה מה שהניע אותי בכל אחד מהתפקידים שעשיתי בזירה הציבורית במהלך העשור האחרון: כמקים ויושב-ראש ראשון של המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה בין 2006 ל-2009, במסגרתה עיצבתי בין היתר אג'נדה כלכלית-חברתית מקיפה, כחבר בוועדת ברודט לתקציב הביטחון לאחר מלחמת לבנון השנייה אשר נתנה מענה לצרכים של צה"ל לאורך זמן מול מסכת איומים משתנה, כיו"ר הות"ת, המופקדת על ההשכלה גבוהה, בה הובלתי עד לאחרונה תוכנית רב-שנתית שאפתנית להחזרת מדענים מחו"ל, להקמת מרכזי מצוינות, להנגשת ההשכלה הגבוהה למגזר החרדי ולחברה הערבית, וכיו"ר הוועדה שקמה בעקבות המחאה של קיץ 2011 אשר במרכזה היישום של חוק חינוך חובה לגילאי 3 עד 5, ורפורמה פרוגרסיבית במיסוי.
רבותיי, טועה מי שחושב שתפקידים ציבוריים מעין אלה הם מתכון לאכזבה ותסכול, לא כך. אפשר לפרוץ את החסמים שחונקים אותנו, אפשר לחולל שינוי ותמורה. האויב הגדול ביותר שניצב לפנינו הוא הספקנות, אובדן האמון, הציניות, התחושה שמה שהיה הוא מה שיהיה, ועל כן שאין טעם אפילו לנסות, אין טעם להתאמץ.
זה לא חדש. חגגנו לא מזמן את חג השבועות, חג מתן תורה. גם אז, הספקנות אחזה בבני ישראל לפני ואחרי מעמד הר סיני. גם יציאת מצרים של המאה ה-20, הציונות, לוותה בספקנות והתרסה.
עמיתיי חברי הכנסת, צריך להגיד את האמת. אנחנו תקועים ומקובעים בצבת של מתחים פנימיים שקורעים לגזרים את הרקמה העדינה של החברה בישראל, אנו תקועים ומקובעים בסכסוך דמים עם שכנינו שמצטייר כחסר פתרון, כחסר תקנה. זו לא גזירה משמיים. אבל שלא נטעה, יש מי שמעוניין שנחשוב כך כי זה משרת את אלה שניזונים מהייאוש, את אלה שמרוויחים מהתמשכות הקיפאון הקיים.
זה בידינו לשים לזה קץ, צריך רק להשיל מעלינו את מעטה הספקנות, להצית מחדש את החזון, ולגשת למלאכה. זה בידינו לעצב כאן ועכשיו חברה שבמרכזה רווחת האדם והמשפחה; מדינה שבה הממשלה לוקחת אחריות על אזרחיה; כלכלה המושתתת לא רק על היד הנעלמה אלא גם על אנושיות, מוסריות ותבונה.
זה בידינו. אין דבר כזה סכסוך בלתי פתיר, עימות לנצח. מתי הפעם האחרונה שנקטנו יוזמה מדינית? מתי הנחנו על השולחן תוכנית עם מתווה להסדר, תוצרת כחול-לבן? זה שנים שאנחנו רק מגיבים, מונעים, מסרבים, מסבירים עד לצאת הנשמה למה זה לא יהיה, למה אי-אפשר.
לקלוט מיליון עולים במכה אחת? קטן עלינו. להרים מערכת חץ או כיפת ברזל? ודאי, אין בעיה. אבל לצמצם פערים, להתוות תוכנית מדינית נועזת, ולפתוח צוהר של תקווה - זה לא, זה מעל לכוחותינו. "חבל על הזמן" במובן של אז.
אדוני היושב-ראש, אני לא מוכן להפקיר את גורלנו לאומרי ה"לאו" המקצועיים, או לקטני אמונה.
אני חייב לבנותיי ולנכדיי הפעוטים להקדיש את כל מאודי, כדי שהחיוב והתקווה וחדוות העשייה יחזרו למרכז הבמה, ויקרינו על כל מעשינו.
עמיתיי חברי הכנסת, זכינו להימנות על 120 נבחרי העם, ועל כן מוטל עלינו להתוות דרך, להצית מחדש את עמוד האש, אשר יוביל את מדינת ישראל לחוף מבטחים, ולמקום של
כבוד במשפחת העמים. תודה רבה.