כבוד יושבת-ראש הכנסת, חברי, חברותי, חברי הכנסת, חיילים, חיילות, מכובדי כולם, שלום. אם מישהו היה אומר לי לפני שישה שבועות, ועוד שש שעות, של דחיית מועד נאום הבכורה, שסוף-סוף הייתי מגיע לפה, הייתי מתקשה להאמין. אבל יותר חשוב מזה: אם מישהו היה אומר לי לפני כ-45 שנה, כאשר האוטובוס הוריד אותי בכניסה לקיבוץ גן-שמואל, בכניסה של הקיבוץ, בתוך האבק הזה, עם תרמיל על הגב, שיום אחד אני אעמוד פה ואשא נאום בכורה כחבר הכנסת ה-20, הייתי באמת מתקשה להאמין. אז הייתי בן 15 בלבד. הייתי המתנדב הצעיר ביותר בכל הקיבוצים בארץ. הייתי צעיר בשנתיים - בשנתיים - מהגיל שאישרה התנועה הקיבוצית למי שרצה להתנדב, כי אני, גם בגיל הזה, פשוט לא הייתי מוכן לחכות. דווקא בישראליות טיפוסית התעקשתי יום-יום, בתחנונים, עד שהם ויתרו ונתנו לי להגיע.
מאז שאני זוכר את עצמי, ידעתי שעתידי לעלות לארץ. והאמת היא שאין לי כל כך הסבר לכך. אני בא ממשפחה יהודית לא דתית במיוחד. בתוך המשפחה שלי, משפחה גדולה מאוד בארצות-הברית, אין אף אחד שעלה על דעתו אף לרגע לעלות לישראל. רק אני, לבד. אבא שלי ואחיו, שניהם קצינים בצבא הקבע האמריקני, נחתו בחוף נורמנדי ונלחמו נגד הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. כשגדלתי, הייתי הילד היהודי היחיד בכל השכונה, וחוויתי על בשרי גילויי אנטישמיות לא אחת. וכל פעם כשהייתי חוזר הביתה חבול - חבול מאיזה קטטה, כזו או אחרת, אבא שלי היה מראה לי תמונות, תמונות שצולמו בגרמניה, מהשואה, והיה מסביר לי - בני, אתה רואה את זה, בגלל זה אנחנו זקוקים לישראל חזקה.
חוויתי את הימים של תקופת ההמתנה הנוראה שקדמה למלחמת ששת הימים, ואני חייב לומר, לאור השיחה ששמענו לפני שעה קלה -
לולא מלחמת ששת הימים לא היינו יושבים פה היום. נקודה.
ואני זוכר היטב, בתור נער, שראיתי את הורי יושבים מול הטלוויזיה, ופשוט בכו, משום שסברו שהם יצטרכו לחוות שואה שנייה בתוך דור אחד. ובמקום שואה זכינו בתקומה מחודשת.
אבל מעבר לחוויות האלה, תמיד הייתה בי תחושה עמוקה של שייכות ואהבה לעם היהודי ולארץ-ישראל.
האוטובוס שהביא אותי לקיבוץ למעשה גילם עבורי את הצטרפותי למסע הישראלי, וההתנדבות שלי במשק גילמה עבורי את היציאה לשליחות. מהרגע הזה עברתי כברת דרך, שכוללת שירות כחייל בודד, לוחם בצנחנים, השתתפות במלחמות ישראל, שליחות מטעם המדינה למחתרת הציונית בברית-המועצות. ובניגוד לתדמית של הרבה מאוד עולים מצפון-אמריקה, שמגיעים עם מכולה ועם מכונית, אני עליתי לארץ עם אותו תרמיל על הגב, וזה הכול.
יחד עם רעייתי, סאלי, שמכבדת אותי בנוכחותה פה היום, שעלתה אף היא מאמריקה, בחרנו להקים משפחה בנגב, בשדה-בוקר. וזה למעשה מצחיק, משום שעל אף המבטא שאומרים שיש לי, והדמות של שגריר, ביליתי הרבה יותר שנים בנגב, בדרום, מאשר בוושינגטון. ההתחלה לא הייתה קלה, וגם לא ההמשך; כשגידלנו שלושה ילדים בחדר אחד, ופעמים רבות לא סגרנו את החודש. אבל למרות הכול, למרות הכול, הצלחנו פה להכות שורשים. והיום אני מחויב לכל נער או נערה, שיגיעו לארץ גם הם עם תרמיל על הגב - מחויב להבטיח שהם יקבלו את אותן הזדמנויות שאני קיבלתי, כדי שגם הם יוכלו, למרות כל הקושי, להכות שורשים.
אז אנחנו ידענו כמה היה קשה לחיות באותה מציאות ישראלית, שכללה מלחמות, ושכול, ודאגה לילדים ששלחנו לצבא. אבל עם זאת, ידענו את הסיפוק שמגיע יחד עם ההבנה שזכינו לחיות במדינה יהודית ריבונית, מדינה שהיא שלנו. ידענו שגם בעיותיה של המדינה - שלנו הן. ידענו שההזדמנות להתמודד עם הבעיות, גם הבעיות הקשות ביותר, במסגרת של מדינה יהודית, היא זכות שאבותי לא ידעו, זכות שאיננה מובנת מאליה.
מהרגע שהגעתי לקיבוץ, למדתי שהערך הכי גדול - הכי גדול - זה לשרת. ואת דרכי הציבורית התחלתי בממשלתו השנייה של
יצחק רבין, וכמה שנים לאחר מכן היה לי הכבוד לעבוד עם
אבא אבן, שגריר ושר חוץ דגול, ואחר כך עם חיים הרצוג, הנשיא המוערך, אחד מהנשיאים המוערכים ביותר של מדינת ישראל.
לאורך השנים, שבהן פיתחתי קריירה כסופר, כהיסטוריון, תמיד נעניתי לכל קריאה לדגל.
כשגריר ישראל בארצות הברית במשך יותר מארבע שנים, פעלתי יחד עם ראש הממשלה, עם
בנימין נתניהו, להביא סיוע ביטחוני חיוני למדינה, כולל מערכת "כיפת ברזל" וערבויות בנקאיות, הגנתי על המדינה בכלי התקשורת, בקהילות ובקמפוסים.
ואם כך, אני עומד פה היום, מביא איתי למליאה מכובדת זו את כל הניסיון שצברתי מאז נעורי והבאתי אתי בתוך אותו תרמיל.
כמי שהיה מטרה לגזענות בתור ילד, אני מאמין בכל מאודי שעל המדינה להילחם ללא פשרות בכל גילויי גזענות - בין אם ליוצאי אתיופיה, בין אם למוסלמים או נוצרים, יוצאי עדה זו או אחרת וכל אדם באשר הוא. הגזענות הייתה ועודנה שורש של כל הרע.
כמי שגדל בארצות-הברית, המעצמה הדמוקרטית ביותר בעולם והגדולה ביותר בעולם, וייצג את ישראל בקונגרס האמריקני ובבית הלבן, אני מסור ומחויב לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, כערך ראשון במעלה בפני עצמו, אך גם מרכיב חיוני ביחסי החוץ שלנו עם בני בריתנו הדמוקרטים בעולם, ובראש ובראשונה עם ארצות-הברית.
כמי שחווה את קשיי העלייה וההתמודדות עם אתגרים כלכליים, אני יודע שכמדינה יהודית איננו יכולים להפנות גב לא לחלשים, לא לנזקקים, לא לעולים חדשים ולא לקשישים.
כמי שעסק כחוקר ודיפלומט במשך שנים, אני מבקש לרתום לתפקיד את הניסיון והידע בתחום המדיני ובתחום יחסי החוץ של ישראל - ולדאבוני, תחום מדיניות החוץ בישראל נמצא היום במצוקה קשה.
אומרים שתושבי גוש-דן חיים בבועה, אבל לפעמים נדמה לי שכולנו, כל מדינת ישראל, חיה בבועה; כמעט בכל מפגש או הרצאה שאני מקיים, אני נדהם לגלות שאנחנו, הישראלים, לא מכירים את תנועות החרם, הארגונים הרבים שמבקשים לבודד אותנו, ואפילו לא מכירים את פירוש ראשי התיבות BDS: חרם, הסרת השקעות וסנקציות, וגרוע מכך - אנחנו לא יודעים מהן הסכנות הקשות הטמונות בו.
בבועה שבה אנחנו חיים, נדהמתי לראות שתחום מדיניות החוץ נחשב לכל היותר תת-תחום של הביטחון. ביטחונה של מדינת ישראל תלוי במידה רבה בהצלחתה בתחום החוץ. יש כאלה שחושבים שנוכל לנקוט צעדים שנויים במחלוקת בעולם בלי לשלם על כך מחיר.
נכון שבן-גוריון פעם אמר שלא משנה מה שהגויים חושבים אלא מה שאנחנו היהודים עושים, אבל היום - היום - מה שהם חושבים עלול להגביל עד מאוד את מה שביכולתנו לעשות.
ברור, כאשר יורים עלינו טילים או חופרים מתחתנו מנהרות, אנו עושים הכול כדי להגן על עצמנו, אך כאשר גורמים בעולם פועלים לגזול מאתנו את הזכות להגן על עצמנו, מאיימים להטיל עלינו סנקציות כלכליות ותרבותיות המיועדות למוטט את המשק הישראלי - נגד זה איננו עושים מספיק, ולא מספיק בכלל.
כמו בשדה הקרב, שם צה"ל נאלץ לפתח טקטיקות צבאיות חדשניות, כך גם בשדה הקרב המדיני, עלינו לחשוב מחוץ לקופסה וליזום מהלכים שיאפשרו לנו, כמדינה, להתמודד עם סכנות ואתגרים מדיניים. מדינת ישראל משקיעה פחות כסף, רבותי - פחות כסף - בהסברה ובמאבק נגד ה-BDS מאשר היא משקיעה ברכישת פלוגת טנקים או ברכישת מטוס F-15 אחד.
אך ללא מענה אפקטיבי לאלה שרוצים לגזול מאתנו את הזכות להגנה עצמית, הטנקים שלנו יתקשו לנוע והמטוסים שלנו יתקשו מאוד להמריא.
ישראל נמצאת תחת מתקפה, ואנחנו נמצאים בסכנה מדינית של מהלכים אנטי-ישראלים באירופה, בקמפוסים האמריקנים - שם הסטודנטים בכלל טוענים שהמדינה הפקירה אותם. אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים אל מול מהלכים אלה. העולם לא מחכה לנו. עלינו לקחת את גורלנו בידינו. ואין המדובר רק בתנועת ה-BDS, שכבר גורפת פה ושם ניצחונות ומעידה על סחף הולך וגובר, אלא גם על איומים נוספים, כמו מהלכים פלשתינים במוסדות הבינלאומיים, שאנו עומדים מולם ולא עושים מספיק כדי להילחם בהם. לא מכבר הכיר הוותיקן במדינה פלשתינית. אנחנו מוכרחים לנקוט יוזמה, להוכיח לעולם שאפילו בהיעדר פרטנר פלשתיני פנינו מועדות לשלום תמיד.
אדוני היושב-ראש, מדיניות חוץ אינה רק מסתכמת בהתגוננות מול אותן הסכנות, כי אם גם במיצוי הזדמנויות לבניית ולחיזוק גשרים למדינות רבות בעולם. מדיניות חוץ היא גם רתימת הטכנולוגיה והחדשנות הישראלית ליצירת קשרים עם העולם המתפתח, עם סין ועם הודו, מזרח אסיה ואמריקה הלטינית. בעולם נוטים לראות אותנו רק במונחים של סכסוכים ומלחמות. עלינו לשפר את תדמיתנו, כך שיראו את ישראל כפי שאנחנו רואים את ישראל: כמדינה יצירתית, צעירה ושוחרת שלום; מדינה שמייצאת יין לצרפת, קוויאר לרוסיה ופסטה ללא גלוטן לאיטליה - אמת.
ומעל הכל, פירושה של מדיניות חוץ היא שמירה וחיזוק יחסינו עם בת-בריתנו החשובה ביותר, עם ארצות-הברית. מדובר לא רק על מקור לסיוע ביטחוני חיוני כמו למערכת "כיפת ברזל", אלא גם בתמיכה במוסדות בינלאומיים, שותפות לעקרונות הדמוקרטיה ונכונות להגן על חרותנו.
רבותי, אני עומד פה היום כחבר כנסת גאה מטעם
מפלגת כולנו בראשותו של חבר כנסת
משה כחלון, מפלגה חברתית כלכלית שחרתה על דגלה את הצורך בצמצום פערים והורדת מחירי הדיור והמחיה. אבל כפי שההבחנה בין מדיניות חוץ וביטחון הנה הבחנה מלאכותית, כך מלאכותית גם ההבחנה בין חברתי ומדיני. חרמות ובידוד כלכלי נוגעים לכיס של כולנו ויקשו רבות על המלחמה בעוני ובצמצום הפערים.
רבותי, לפני כ-45 שנה האוטובוס הוריד אותי בכניסה לקיבוץ. היה שם הרבה מאוד אבק והתקשיתי להסתכל קדימה. לפעמים, גם היום, אנחנו מתקשים לזהות את האופק, אך מהעבר למדנו לאורך השנים שהמסע הישראלי ממשיך קדימה, ולמרות הכול הולך ומתגבר. האוטובוס ממשיך לנסוע, והתרמיל אף פעם לא יורד מהגב. תודה רבה.