חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד, במלאת עשר שנים למה שמכונה "תוכנית ההינתקות", הלא היא העקירה והפינוי של אלפי תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון, שהתבצעה בקיץ המר והנמהר של שנת תשס"ה, לפני עשר שנים בדיוק - זאת, כחלק מיום מיוחד שהקדשנו לנושא הזה כאן בכנסת, לרבות בדיוני ועדות.
אין אדם בוגר בישראל שאינו זוכר היטב את המאורעות הללו, ובכל זאת לא למותר להזכיר: היה זה מהלך חסר תקדים בהיקפו, ובעיני רבים - בלתי נתפס עד היום, של עקירת עשרות קהילות פורחות ומשגשגות, מאות רבות של בתים ומשפחות, אלפי אנשים, נשים וטף; הריסת מבני ציבור, מטעים וחממות, בתי-כנסת ובתי-קברות, ובעיקר מרקם חיים שלם שהיה בשיא פריחתו; מפעל חיים שהפך לתל חורבות.
רבים, ואני בתוכם, סברו מלכתחילה שמדובר במהלך ציני ואכזרי שחסרונותיו עולים עשרת מונים על יתרונותיו. לא היססנו אז ואינני מהסס לומר זאת גם היום, גם כאן ועכשיו: זו הייתה הפניית עורף שאין קשה ואכזרית ממנה, של מדינה ששלחה את אזרחיה ליישב חבל-ארץ חולי ומרוחק. מאות ואלפים נענו לקריאה, הקימו יישובים וקהילות, מערכת חינוך מפוארת, חברת מופת של חסד ונתינה, חקלאות איכותית ומצטיינת, ובעיקר נוף אנושי איכותי מאין כמוהו, שבורך באהבת אדם ואדמה במובנים הפשוטים ביותר והטובים ביותר.
הייתה זו מהלומה איומה דווקא על ראשם של אזרחים פטריוטיים ממדרגה ראשונה, שותפים מלאים לעשייה הציונית, מיטב בנינו ובנותינו. אלא שאיש לא יכול היה אז, ומעטים מסוגלים לכך אפילו היום, להשיב תשובה לשאלה אחת פשוטה: למה?
ביטוי לשורש הבעיה, לניכור, לציניות ולשקר, אפשר למצוא כבר בשם הרשמי שניתן למהלך זה, "ההינתקות". הגדרה כל כך טכנית, קרה ומרוחקת. כאילו אין מדובר בעקירת אנשים ובהוצאתם בכוח מבתיהם. הגם שמדובר כמובן בסמכות וברשות ובהחלטות שהתקבלו כדת וכדין.
לא "פינוי", לא "נסיגה", ודאי לא "גירוש". אדריכלי ההתקפלות בחרו פשוט במונח "ההינתקות", כאילו מדובר באיזו העתקה או ניתוק של מכשיר או חפץ. ממש מלאכת מחשבת של מכבסת מילים, שנועדה לא רק לטשטש במכוון כל ממד אנושי ורגשי של המעשה הנואל, אלא להעניק את האשליה שאם רק נתנתק מחבל-עזה תתמלא בכך משאלת לב של רבים להסתלק מאחריותנו לנעשה בעזה ולגורל תושביה, וכביכול נרוויח אהדה בעולם. זה היה מצג שווא, שכן ברור מראש שדבר זה לא היה קורה.
אומנם כן, בעיני המצדדים במהלך היה בו פוטנציאל לסיכוי טוב יותר, כזה ששווה לשלם עבורו אפילו מחיר כל כך יוצא דופן ולספוג השלכות איומות מבחינה אנושית, מוסרית, חברתית ולאומית. אלא שגם מי שתלו בו תקוות התבדו מהר מאוד, וגילו באיחור את הנזקים הקשים של העקירה. הררי ההבטחות והתחזיות התבררו תוך זמן קצר כאשליה אחת גדולה.
"תוכנית ההינתקות תפחית את החיכוך בינינו לבינם", אמר ראש הממשלה המנוח
אריאל שרון בנאומו בדצמבר 2003. "העתקת יישובים תיעשה בראש ובראשונה על-מנת לסרטט קו ביטחון יעיל". הדברים מדברים בעד עצמם: המציאות לימדה אחרת לחלוטין.
רק מפאת כבודם של רבים וטובים מחברי הכנסת והשרים בעבר ובהווה אינני מוצא לנכון לצטט מדברי הרהב מלאי הביטחון העצמי אך המנותקים מן המציאות שהשמיעו בשעה שעמדו ממש מעל הדוכן הזה לידי. בזה אחר זה הם גיחכו על ההפחדות של מי שהזהירו מפני ירי טילים על אשקלון ביום שאחרי עזיבתנו את גוש-קטיף, וליהגו כאן שוב ושוב על הגברת הביטחון, כביכול, שתצמח לנו מן התוכנית המהוללת. שלא לדבר על העתקת המבט פנימה ועל טיפול בצמצום הפערים. עוד הבטחות סרק ומקסמי שווא מבית-מדרשם של מאחזי העיניים ונביאי השקר של תוכנית העקירה הזו.
מהלך העקירה ראוי להיכנס לרשימה המפוארת והמפוקפקת של מהלכים ששלטון או מדינה נקטו במהלך ההיסטוריה כנגד האינטרס של עצמם, ואשר זכו בפי ההיסטוריונית ברברה טוכמן לכינוי "מצעד האיוולת". יהיו אשר יהיו המניעים האמיתיים למהלך, הנזק שנגרם למדינת ישראל ולתושביה הוא עצום, והשבר טרם נרפא.
שילמנו במטבע קשה. המחיר האזרחי והחברתי היה כבד וחסר תקדים בהיקפו, וקיבלנו - אין דרך אחרת לומר זאת - חתול בשק. קול המתריעים נדחק לשוליים, נצבע בצבעי "הפחדה" ו"קיצוניות", ומעט הלגיטימציה שלהם הייתה לכל היותר מס שפתיים. ההתעלמות ממשאל המתפקדים היא רק דוגמה להשתקה ולכוחנות.
מעבר לאיוולת, היו במהלך הזה סממנים לא מעטים של רשעות ואטימות. "אנחנו לא ננטוש אתכם", אמר שרון בנאומו לאומה ב-15 באוגוסט 2005, "לאחר הפינוי נעשה הכל לבניית חייכם וקהילותיכם מחדש". למרות זאת, רבים מהמפונים המתינו שנים על גבי שנים כדי לבנות ביתם מחדש, וכפי ששמענו עתה מחברי כנסת ולומדים מדוחות בימים אלה, ממתינים גם היום. איכות חייהם הידרדרה מבחינות רבות, הם סבלו מביורוקרטיה ונקלעו לחיי ארעי במשך שנים.
המנטרה "יש פתרון לכל מתיישב" התגלתה כססמה ריקה. רבים התקשו לשוב למעגל העבודה, ועוד לא דיברנו על הנזקים הנפשיים והמשפחתיים ארוכי הטווח. היחס למפונים לקה בכשלים תכנוניים ובחוסר רגישות. קשה להימנע מן המחשבה שהעקירה האכזרית הזאת נעשתה כך במכוּוָן.
והיה גם ביטוי לכמיהת מקבלי ההחלטות באותם ימים לראות את "המתנחלים" ואת מה שהם מייצגים נרמסים, נדרסים ונהרסים עד עפר. אלו לא היו הכרחיים אפילו כדי לרצות את העולם - בנכונותנו ל"ויתורים למען השלום". רק ההתנהגות המופתית, הבלתי-נתפסת, של תושבי גוש-קטיף וּצפון השומרון, היא שהפכה את ההינתקות לכזו שעברה ללא שפיכות דמים וללא מלחמת אחים. כי זה החומר האנושי יוצא הדופן שמרכיב את האנשים הללו: אוהבי עמם וארצם ומדינתם, ראשונים לכל אתגר, אנשים שגם בתוך שבר נורא לא "ישרפו את המועדון" ולא ישברו את הכלים. יש שראו בכך חולשה, אבל אני מסכים עם אלו הרואים בכך חוזק, דוגמה ומופת.
רבים בציבור הזה איבדו מאז את תמימותם ואת אמונתם הכמעט-עיוורת ביחס למדינה, אך, לשמחתי, לא חלילה את ביטחונם בייעודה של ישראל ובשלטונה; לכן, גם לא חדלו מלראות עצמם חלק בלתי נפרד ממנה ולשאת עמה בעול. רבים שיקמו בעמל את חייהם והצמיחו שוב חיים פורחים ויישובים חדשים, גם מתוך שברי ההריסות. על כל אלה, בשם רבים מאוד, אני פשוט מצדיע לכם היום.
אסיים בשורות אחדות מתוך "שירים שנכתבו בחול", מחזור שירה שנכתב בין דיונות גוש-קטיף בימים הקשים והחונקים ההם של ערב העקירה, בידי המשורר אליעז כהן, איש כפר-עציון:
"טובים היו לי חולות קטיף מאלפי זהב וכסף, / גם לשונות רבנן ותלמידיהון זכו ללחך כאן העפר - - - / ראיתי תמים מאמינים וזורעים - / מי יתקע לכפך, הזורע, כי ברנה תקצור? - - -// ראיתי הים מקונן בשירת הים / פיסה של הכחול הזה נקרעת / מעיני / בחומת הבטון / בובת ילדה נסחפת לחוף. כל / משבריך וגליך / וכמו אז, בשירה / השם ימלוך לעולם ועד."
אני מייחל ומתפלל שלא נדע עוד לעולם משברים כאלה בעמנו, ולא דומים להם, וכי מגורשי היישובים הללו יהיו האחרונים ולא יצטרפו, חס ושלום, מגורשים נוספים.