בתיאטרון הריאליסטי מוצגים מחזות, שניתן ללמוד מהם על מערכות היחסים בין דמויות נשיות לדמויות גבריות ועל עיצוב הייצוג של תפקידי נשים וגברים בהתאם לסטריאוטיפים מִגדריים. הדיאלוגים התיאטרוניים מחקים במידה רבה את הדיאלוג האותנטי, אך הם אינם המציאות אלא ייצוג שלה בלבד. הדבר מאפשר פענוח פעולות הדיבור של הדמויות כפי שעוצבו על-ידי המחזאים, בדומה לפענוח כוונה של דובר בשיחה טבעית.
אחת הבעיות בניתוח פעולות דיבור במחזה היא רב-המשמעות שלהן. כדי להבין את פעולות הדיבור של הדמויות התחשבתי בהקשר הטקסטואלי והנחתי תהליכים המתרחשים בדמויות פנימה, שלא תמיד יש להם עדות בדיאלוג עצמו אלא במישור ה-sub text בלבד. כמו-כן ניתחתי את פעולות הדיבור תוך הסתמכות על תגובתה של הדמות הנמענת.
הנחתי שייתכנו הבדלי מגדר הקשורים בתפיסת עולמו של המחזאי, ובפרט זו הקשורה למגדר, במין הדמות הדוברת, במין הדמות הנמענת ובאינטראקציה ביניהן, והם יבואו לידי ביטוי גם בביצוע פעולות הדיבור שבפיהן. בדקתי האם הסטריאוטיפ שגברים ישירים יותר מנשים מקבל חיזוק מניתוח פעולות הדיבור שביצעו הדמויות במחזות? כיצד משפיע המרחק החברתי על הדמויות הגבריות ועל הדמויות הנשיות בהעצמת פעולות הדיבור השונות? האם הקרבה לדמות הנמענת משפיעה באותו אופן על דמויות נשיות ועל דמויות גבריות?
הופעה מינורית של הבדלים עשויה ללמד על תפיסה שוויונית יחסית של המחזאים ושל המחזאיות לגבי מעמד הנשים והגברים בארץ, הנובעת מהמהפכות החברתיות ומהפמיניזציה של אמצעי התקשורת בישראל, שהביאו להקטנת הפער התפקודי-חברתי ולהגברת האחידות בתפיסת הגבר והאישה (כספי ולימור, 1992; מוצ'ניק, 1994).
בהרצאתי אדון בדוגמות נבחרות מתוך מחזות שנכתבו בידי שלושה מחזאים - הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי ויונתן גפן - ושל שלוש מחזאיות - ענת גוב, עדנה מזי"א וגורן אגמון - ואנסה לענות על השאלות שהוצגו לעיל.